אני זוכרת את הרגע בו הבנתי שאני לבושה ושצורת הלבוש שלי אומרת עליי משהו. הייתי בת שמונה עשרה בקירוב, חזרתי הביתה לשו״ש מהצבא. תמיד השאירו אותי יום נוסף בבסיס בגלל שטות שעשיתי - עד שהייתי מגיעה הביתה רק חיפשתי איך לברוח, להתאוורר. כבר אז האסקפיזם המושלם בשבילי היה אופנה. קפצתי לבקר את החברה הכי מפותחת שלי, זו שהייתה לובשת עקבים עוד לפני התיכון; זו שסידרה גבות לכל החברות; שלא פחדה ללבוש שמלה הכי צמודה, מגפיים פרוותיות שנראות כמו טלפיים של דוב, סתם כי זה מצחיק, לק אדום ומסקרה. אהבתי לעבור על הארון שלה שהיה מסודר להפליא ונדף ממנו תמיד ריח מדהים של רעננות ובית.

באותו יום היה קריר מעט, אז לבשתי גופיית צבא לבנה ארוכה ומעליה טי שרט כחולה, שחבר מהפלוגה הביא לי. התנוסס עליה בגאווה גדולה הכיתוב ״עד מתי??״ וציור כלשהו שאני לא מבינה איך זכה לאישור המפקדים שלו בטירונות. הוספתי להופעה הזו את מכנס הטרנינג-פיג׳מה הכי גדול ועבה שמצאתי בארון בצבע תכלת עם פס כחול כהה בצד, כמו של אדידס, אבל רק פס אחד. יש מצב,
אפילו סיכוי טוב, שלרגליי היו גרביים וסנדלי שורש. הלכתי אליה וכרגיל, הארון שלה מלא בבגדים יפים ומנצנצים ובנעלי עקב הקטנות במידה אחת משלי- מה שלא מנע ממני למדוד את הנעליים שלה כל פעם מחדש. הנה אני מגיעה לחברה שלי ומקנאה, קנאה אמתית - איך היא מרשה לעצמה ללבוש את מה שהיא רוצה בעוד שאני מרגישה שאין לי אומץ. מדדתי את הנעליים שלה פעם נוספת והסתכלתי במראה הגדולה שלה שכיסתה חצי מארון שתפס קיר שלם, מראה גדולה בקיצור. הנה אני עם הבגדים הבלויים והרפויים בצבעי כחול לבן עם גוּלגוּלים שמעידים על יושנם; עומדת בנעלי עקב מבריקות שהרגל שלי בקושי נכנסת אליהן, מגוחכת להפליא, לא לפה ולא לשם. ברגע הזה נפל לי האסימון: אני יכולה להיות מי שאני רוצה! היא נכנסה לחדר ואמרתי לה, אמרתי לה שבחיים לא אצא כך יותר מהבית

אומרים שאנחנו בני האדם; שבניגוד לבעלי חיים נולדנו עירומים; יש לנו ברירה, אנחנו לא טיגריס מלא בפרווה מעוטרת חברבורות, אנחנו לא טווס עם נוצות ירוקות מעוטרות עיגולים צבעוניים ובוהקות בשמש, אנחנו לא זברה, אנחנו לא תוכי אנחנו לא דג זהב. אנחנו בריות עירומות שאין להן אפילו צבע גוף מעניין במיוחד. מין גוונים רפים של חום. יכול להיות שהעירום שלנו מאפיין את המהות שלנו לפני הכול משום שאנו מתעסקים בלבוש לפני הכול. אי אפשר לוותר על הלבוש, והאפשרות להיחשף במערומינו היא בחירה יוצרת דופן שמצריכה אומץ.
זה מה שחיפשתי בפרויקט שלי, אולי אפילו שלא במודע; להלביש אנשים בבגדים האישיים שלהם; להראות שהדמויות שכל אחד מציג נמצאות אצלו בארון, על המדפים, בנשמה, דמויות רבות שהוא יכול לעטות על עצמו. כל פעם דמות אחרת.

במובן זה, הפרויקט שלי עוסק באומץ, בחיבור עצמי, באמת ובהתנסות.