המסע שלי מתחיל בגיל 10. הוריי מחליטים לעזוב את רוסיה ולעלות לישראל. נדמה היה לי שאיני זוכרת דבר מאותם רגעים אחרונים שבהם התבקשתי להיפרד מהמשפחה ומהחברים ופשוט לקום וללכת. ללכת מבלי להביט לאחור, מתוך ציפייה לעתיד טוב יותר. העלייה לארץ גבתה מחיר כבד: ניסיתי להחניק בכל כוחי זהות ושפה בכדי להרגיש שייכת. לאחר 15 שנים, הציפייה לעתיד ״טוב יותר״ מובילה אותי לחיפוש אחר עבר שנותר הרחק מאחור. בתיווכו של מבט בוגר ומקבל יותר אני חוזרת שוב לעיר שבה נולדתי, ליפצק, למסע בעקבות הילדה הקטנה שנשארה שם. אני בוחרת לשחזר רגעים; לחזור לאותם מקומות שמעוררים בי שמחה מהולה בעצב וגעגוע רב. חזרה לאחור אינה סוגרת מעגל, היא פותחת את הפצע מחדש.