עשור למרכז אדלר לאפזיה

אפזיה הינה פגיעה נרכשת במערכת השפה הנגרמת כתוצאה מפגיעה מוחית. בפגיעה זו, האדם מאבד באופן חלקי או שלם את יכולתו להבין ולהשתמש בשפה המדוברת והכתובה. אופן הפגיעה השפתית וחומרתה משתנה בהתאם למיקום וחומרת הפגיעה המוחית.

מזה עשור פועל בחוג להפרעות בתקשורת במכללה, המרכז היחיד בישראל שמציע מסגרת חברתית ושיקומית לאנשים עם אפזיה. המרכז הינו מרכז ללא מטרות רווח הפתוח לאנשים עם אפזיה ובני משפחותיהם ומטרתו ליצור קהילה בה אנשים עם אפזיה יוכלו לתקשר בצורה יעילה ומספקת, ללא קשר לרמת הפגיעה השפתית שלהם. במרכז עובדים בהתנדבות קלינאי תקשורת רבים, בעיקר, סטודנטים ובוגרים מהחוג להפרעות בתקשורת במכללה.

השבוע חגגו במכללה עשור לפעילותו של המרכז יחד עם חברי המרכז ומתנדבים מהעבר ומהווה. דפנה אולניק, מנהלת מרכז אדלר לאפזיה סיפרה כיצד המרכז החל את פעילותו עם 4 חברי מרכז וכיום מדובר בלמעלה מ-30 חברים. יחד עם בני ובנות הזוג הם מגיעים מידי שבוע על מנת להיות חלק מקבוצה חברתית המלווה באנשי מקצוע, קלינאי תקשורת, המסייעים להם ללמוד מיומנויות תקשורתיות חדשות ולחזק את אלה הקיימות.

פעילות המרכז התרחבה עם השנים וכך גם התפתחו קבוצות תוכן תקשורתיות לדוגמא: קבוצה שלומדת מידי שבוע שיעור תנ"ך ממיזם האינטרנט 929, קבוצה שלומדת צילום, קבוצת ציור, קבוצת טכנולוגיה, תכשיטים, תיאטרון, קולנוע וגם קבוצת שגרירי אפזיה שבה כל אחד למד על האפזיה שלו ואיך הוא רוצה לספר לעולם עליה. מידי שנה במסגרת חודש מודעות אפזיה המתקיים ביוני הם הולכים להעביר הרצאות במוסדות ציבוריים שונים כדי להעלות את המודעות לאפזיה.

אולניק מוסיפה: "כל חברי המרכז לאורך השנים היו אלו שהאמינו שהם יכולים לעשות יותר אבל האפזיה מיסכה את היכולות שלהם והציבה מולם מגבלות רבות. הם צריכים שתהיה להם אופציה להיות שותפים בחברה והם צריכים את הסביבה שתאפשר להם זאת ותקבל אותם. המשפחות שלהם הם המעגל הראשוני, אבל הוא לא מספיק. בארץ ובעולם לא יודעים מספיק מה היא אפזיה וככל שהמודעות תגבר, כך יהיה קל יותר לאנשים עם אפזיה להיות חלק מהחברה".

פרופ' ברטולד פרידלנדר, נשיא המכללה האקדמית הדסה ירושלים: "אנחנו תמיד מדברים על האחריות החברתית של הסטודנטים שלנו ואין דוגמא חיה יותר לכך ממרכז אדלר. עשרות סטודנטים מהחוג להפרעות בתקשורת שלאורך השנים מתנדבים במרכז, התמקצעו וגם למדו על האחריות שלהם כאנשי מקצוע בתחום זה. כמו כן, בפעילות המרכז מעורבים סטודנטים ואנשי סגל מחוגים נוספים. היתרון הגדול של המרכז הוא העובדה שהוא נמצא במוסד אקדמי. האנשים החברים במרכז וגם סטודנטים מרוויחים מכך".

רחל חזות, אשתו של מיכאל, סיפרה איך המרכז השפיע עליהם: "הגענו למרכז אדלר לפני שנה עם הרבה היסוסים. באותו יום , אחרי המפגש עם חברי המרכז והצוות הבנו שהאפזיה אינה נעלמת ושנצטרך ללמוד לחיות איתה. כשיצאנו מהמרכז בכינו כל הדרך הביתה. כל כך רציתי שמיכאל יגיד שהוא בכלל לא רוצה לבוא לפה. כל העיכול של הסיטואציה היה קשה מידי. אחרי מספר פעמים, ראיתי שמה שקרה לנו במרכז אדלר לאפזיה לא קרה לנו בשום מקום אחר, נכון שהקלינאיות בכל המקומות בהם עברנו שיקום היו מקצועיות ומצוינות אבל פה הייתה אווירה חמה של משפחה, לא אווירה של בית חולים בה אתה מגיע לטיפול ורק רוצה ללכת הביתה. כל העובדים פה, הצוות, הקלינאיות, הסטודנטים כאילו נבחרו בפיצנטה. בעלי מיכאל התאהב במקום. גם אם פעם אחת לא יכולתי להגיע הוא התעקש להגיע בכוחות עצמו. מיכאל נפתח פה, הוא קיבל ביטחון. לפני הפגיעה לא היינו אנשים חברתיים כמו שאנחנו עכשיו בזכות המרכז. אתם עשיתם לו את מה שאף אחד לא הצליח".