לרגל 30 שנה לרכישת "מעריב" ע"י הכשרת היישוב, פורסם גיליון נוסטלגי של מעריב.
ד"ר דוד לביא, ראש תכנית הנשיא למצוינות, מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת היה בעברו כתב בעיתון מעריב ובמסגרת פרויקט מיוחד לעיתון הוא פרסם מאמר אודות אחד ההישגים העיתונאיים הגדולים ביותר שלו.

ד"ר לביא מספר לנו: "היו זמנים בקרליבך" הוא מוצר התקשורת הכתובה המושקע ביותר שערכה עיתונות הפרינט הישראלית על עצמה מעולם.
העילה, 30 שנה לרכישת מעריב בידי הכשרת הישוב, הורחבה לכדי מארג מונומנטלי לאספנים, הכולל עשרות סיפורים על המנגנונים הנסתרים של העיתונות הכתובה בימי הזהר.
התבקשתי לתרום את חלקי הצנוע וחשפתי את הסוד: כך הפכתי לכתב למשימות בינלאומיות של מעריב.

 

דוד לביא

"רכישת מעריב בידי משפחת נמרודי הפכה את הניינטיז לתור הזהב של עיתונות הפרינט בישראל. מעריב וידיעות כה הרחיקו לכת במלחמת יום הדין, עד כי קורא תמים היה יכול לחזור הביתה עם ב.מ.וו. או עם דירה אשר בהן זכה בלי כוונה בהגרלת אחד מעיתוני הצהריים. העיקר להבליט את עליונותו של צהרון זה על חברו. בשיווק כמו בתכנים. בסיוע שפע מזומנים.

וכך, שנים אחדות לפני שהבכורה עברה לערוצי הטלוויזיה, הצהרונים הציעו תמורת בלעדיות סכומים נכבדים לישראלים שנכלאו בחו"ל, עוד בטרם נטרקה מאחוריהם דלת הכלא, וגיבורי קרבות נלקחו למקום שבו חייהם השתנו. (בהזדמנות אגלה כיצד התיידדתי עם ראש עיריית אנטבה כדי שיסייע לנו להכניס את סורין הרשקו, גיבור מבצע אנטבה, לתוך הטרמינל הישן בתקופה שבה שרר נתק ביחסים הדיפלומטיים בין ישראל ואוגנדה).

בתואר "שליחנו המיוחד", נשאו עד אז בעיקר כל מיני ברנשים חמורי סבר, חובבי ועידות בינלאומיות, שהיו יכולים לדלג אחר כך למינוי שגריר או נספח תרבות. אלא שבניינטיז נדמה היה כי נס ליחם של אנשי העולם הגדול, שידעו כיצד קושרים עניבה, וכי עתה ישנו צורך בעקרוטים מונחי-לייזר ובברקודות אינטרנשיונל, בעלי מיומנות בהולכה בטוחה של המרואיין גדוש החוויות אל הכותרת האולטימטיבית: "זה היה סיוט כמו אקספרס של חצות".

בכל מקום אשר ייזרק אליו בעולם, השליח הבינלאומי של הניינטיז אמור היה לנחות תמיד על רגליו, כג'יימס בונד, להיות נועז כמאיר הר-ציון ותחבולן עממי כסלאח שבתי. על אף שאני, כשלעצמי, לא הייתי כנראה דבר מכל אלה, נפל בחלקי למלא את תפקיד שליחו המיוחד למשימות מיוחדות של מעריב בימי הזעם והתהילה והנמרודי. ככל הנראה לא הייתי זוכה לתואר זה אלמלא נחלתי הצלחה מסחררת במשימתי הראשונה: כיסוי פרשת אוביץ-מוסראתי במצרים. ואולם, כפי שאראה להלן, הצלחה זו הייתה תולדת רצף אירועים אקראיים לחלוטין.

במרץ 1992, בעודי בוגר גל"צ נמרץ וכתב טירון של מעריב בשפלה, דיווחו סוכנויות הידיעות מקהיר כי ישראלי בשם "MISRATI" נעצר במצרים בחשד לריגול לטובת ישראל. בידיעות אחרונות סברו שמדובר בשיבוש השם "מזרחי", אך לי הוא הזכיר דווקא את השם "מוסראתי", כשמם של בני משפחה מרמלה שחודשים אחדים קודם לכן גלגלו את אחותם בשטיח ודרסו אותה למוות, "על כבוד המשפחה". לעת ערב יצאתי לשוק המתרוקן של רמלה ושאלתי עוברים ושבים בתמימות אופטימית היכן גרים בני משפחת מוסראתי. זה עבד.

בעוד שהכותרת הראשית של מעריב למחרת כללה ראיון עם אשת "המרגל" פארס מוסראתי, מלווה בתמונותיו, זעקה גם הראשית בידיעות, באותיות חיים שמן פדיחה, שנעצר ישראלי בחשד לריגול. אלא שאצל המתחרים קראו לו מזרחי, וכמובן שלא היו לו פנים או אישה בוכיה.

כעבור ימים אחדים נודע שגם מעסיקו של מוסראתי, דוד אוביץ, סוחר רהיטים, עצור בחשד לריגול, וכך גם ילדיו של פארס, מאג'ד ופאיקה.

על אף שבימים שבהם הוא איננו חשוד כמרגל, אוביץ מתגורר בגבעתיים, מחוץ לשטח עליו הייתי מופקד, התבקשתי לסקר גם את ענינו. ביצעתי את המשימה כחייל מסור ובחדווה יתרה. לא חלף יום מבלי שהייתי בקשר עם משפחתו. אפילו חלק מליל הסדר חגגתי עם האוביצים, מתבונן בכיסא הריק הממתין ליציאת מצרים 92'.

הדבקות במשימה השתלמה. כאשר האישומים נגדם בוטלו והתקרב מועד מימוש עסקת שחרור העצורים, העדיפו העורכים לשגר לקהיר את החייל המשוחרר, שמעולם קודם לכן לא טס לחו"ל, ולהותיר בארץ את הג'נטלמנים מחוג הסילון.

העברתי ימים אחדים בקהיר, ואולם לאיש לא היה מושג מתי ייצאו הארבעה לחופשי. לגמרי במקרה הסכים מקור בשגרירות ישראל להתקשר אלי אם יידע מתי השחרור, ובמקרה הוא זכר למלא את הבטחתו, ובמקרה הייתי במלון כדי להשיב לצלצול, ובמקרה הבנתי ממילות הקוד שלו שבאותו היום לקראת חצות יובלו החשודים בריגול מהכלא הישר אל המטוס ויגורשו לישראל, ובמקרה הספקתי לטיסה, ובמקרה אוביץ הסכים לדבר אתי שעה ארוכה לפני ההמראה על אף שבינתיים סגרו מקורביו הסכם בלעדיות בשמו עם ידיעות כנגד אלפי דולרים, ובמקרה נעתר קברניט המטוס להכתיב ציטוטים מהריאיון עם אוביץ שמסרתי לו למגדל הפיקוח בישראל (כדי שיועברו למערכת משום שבארץ כבר סוגרים את העיתון ועדיין אין בנמצא טלפונים סלולריים בינלאומיים בעת ההיא).

במקרה אף הוחלף בדיוק בימים ההם העיצוב של מעריב מפורמט הרגל הקרושה לפורמט טבלואיד מפתה כמו החלק הרך של פיתה עירקית שיצאה מהטאבון. הכותרת הראשית על שחרור אוביץ ומוסראתי נדפסה לפיכך כבר בעיצוב החדש.

מעריב החדש נולד והוא היה ווינר.

לפנות בוקר המתינו לאוביץ מתחת לביתו בכירי מעריב, בתוכם דן מרגלית - שזה אך נכנס לתפקיד עורך העיתון - לפייסו בסכומים נאים, אך אוביץ, שבאותו הבוקר עדיין הצטופף בתאו בכלא לימאן טורה עם העידית הלא-מקולחת של פושעי קהיר, ניתק מגע ומיהר לעלות הביתה.

"אל תדאג", הרגעתי את מרגלית, שהשתוקק להוכיח עצמו כעורך העיתון. "ראיינתי אותו במטוס, ובחינם". מרגלית, שידע שאוביץ סגר בלעדיות עם ידיעות, נראה ברגע ההוא כעיתונאי שגילה חשבון בנק סודי של עוד ראש ממשלה.

"הצלת את מעריב", אמר.

חשתי כנער הולנדי שמנע אסון מהאומה בזכות אצבעו התחובה בגשר בית מעריב.

בטרם האיר השחר, נסעתי ליתר בטחון לרמלה, אפוף אנרגיות כחסיד ברסלב שחזר מאומן, והחתמתי את פאיקה מוסראתי - ישראלית שעברה עינויים בכלא בחשד לריגול - על בלעדיות, שיהיה.

שמש חדשה זרחה עבורי בעולם העיתונות, שהפך תחרותי מאין כמותו. בזכות פרשה זו זכיתי למלא עשרות שליחויות בינלאומיות. עיתונים מתחרים פנו אלי שאעבור לעבוד אצלם. דן מרגלית כתב לי מכתב תודה ובונוס בצידו (סמלי, בל נגזים, בכל זאת מעריב).

כעבור כעשור של משימות בינלאומיות פתחתי משרד עורכי דין, וחשקה נפשי בשולחן יאה. ידעתי אצל מי ניתן למצוא כזה. הלכתי לדוד אוביץ. רכשתי ממנו שולחן כאילו-מהגוני, יד שניה, מכאילו-מרגל.

אני כותב על השולחן הזה עכשיו את הדברים האלה ומביט בו.

נדמה לי שיש עליו יותר מדי אבק."