את הדרך שלי באקדמיה לא התחלתי במכללה האקדמית הדסה, אלא בתואר מדעי באחד המוסדות הנחשבים והגבוהים בארץ. לא רק זה, גם זכיתי להיות אחד מתוך עשרה סטודנטים נבחרים שקיבלו מלגת מחיה גבוהה והשתתפות מלאה במימון התואר,  חלום של כל סטודנט. אך הלב שלי לא היה שם, לא ביחס האישי (שלא הוענק לסטדנטים), לא בדרך הלימוד ולא באופק העתידי. החלטתי בלב שלם לקום ולעזוב לאחר תקופה קצרה.

הטלפון הראשון שעשיתי היה לד"ר איילת ארבל, ראש החוג למדעי המעבדה הרפואית. בתור אדם זר שטרם נרשם לחוג ולמכללה, הייתי בטוח שלא אקבל מענה. אבל ההפך קרה, הדלת של איילת מיד נפתחה בפניי עוד הרבה לפני שהתחלתי את הלימודים בחוג, איילת ישבה איתי ועזרה לי לעשות את המעבר הכי חלק ונכון שאפשר בין שני המוסדות ונתנה לי כרטיס כניסה חדש לאקדמיה.

כמובן שגם למכללת הדסה הגעתי בחששות כבדים, פחדתי ששוב לא אמצא את עצמי ואעשה טעות. אבל גיליתי מקום חם עם יחס אישי בפרטים הכי קטנים, ואיכות הוראה שלא נופלת משום מוסד אקדמי כזה או אחר בארץ. היחס האישי של המרצים, ההקשבה, הוותק והניסיון שלהם גורמים לך, למרות החומר המורכב והאינטנסיביות שקיימת בתואר מדעי שכזה, להישאב, לרצות ללמוד עוד ועוד ולתת מעצמך יותר.

כשאתה יודע שבמסע הלא פשוט הזה לסיום התואר אתה לא ניצב לבד, אלא עטוף בצוות מרצים ובראש חוג שתמיד שם לדחוף, לדאוג ולקדם, אתה מרגיש רצון רב יותר ללמוד, להתעניין ולהצליח בתחום.

כאחד שרוצה בעתיד לעסוק בתחום ההוראה ותמיד הייתה חשובה לי דרך ההוראה והקשר הישיר עם המרצים, תמיד אמרתי שאני לא אוותר ללמוד במקום שבו יתנו לי יחס אישי ואני אוכל לרכוש מהמרצים שלי את הידע הנרחב שלהם.

רוב האנשים סביבי צחקו עליי ואמרו לי שיחס אישי אני לא אמצא באקדמיה, אבל אני חושב שהמכללה האקדמית הדסה והחוג למדעי המעבדה הרפואית בפרט זו ההוכחה שאפשר לעשות אקדמיה אחרת! רואים את היחס האישי בכל פינה, אם זה במיילים שנשלחים בשעות הקטנות של הלילה, בליווי האישי במעבדות הלימוד, במסדרונות המכללה כשאתה פוגש במרצים ואנשי סגל, ואפילו בכך שמכירים אותך באופן אישי, בשמך הפרטי.

אני חושב שהדברים הקטנים האלו שלא ניתן למצוא אותם כמעט באקדמיה, הופכים את החוויה הלימודית לשונה בהחלט ומעניקים לך דרך בטוחה להצלחה.

אין לי ספק שעשיתי את הבחירה הנכונה בהחלט! 

 ירין

 

מעבדה במכללה