Humanitarian Public Diplomacy in Comparative Perspective:
The Case of the 2015 Refugee Crisis (2015–2021), the Syrian Civil War (2011–2022) and the 2015 Nepal Earthquake

מאמר חדש של ד"ר טל דינגוט אלכופר מהחוג לפוליטיקה ותקשורת שכתבה יחד עם נעמה ברק, דוקטורנטית מפורום אירופה שבאוניברסיטה העברית שהתפרסם בכתב העת היוקרתי The Hague Journal of Diplomacy.

המחקר בוחן פרקטיקות של דיפלומטיה ציבורית הומניטרית בעיקר דיגיטלית בהן משתמשים ארגונים בינלאומיים הומניטריים במטרה למפות את התופעה תוך שימת לב לקווי דמיון ושוני בתופעה בין מצבים של משברים הומניטריים שונים: משברים הומניטריים בעת מלחמות, משברים הומניטריים המלווים הגירה ופליטות וכאלו הנוצרים כתוצאה מאסונות טבע. המחקר מתמקד ב-3 משברים הומניטריים שהתרחשו לאחרונה והשונים במהותם האחד מן השני. המשבר הראשון הוא משבר הפליטים בים התיכון שמתבטא במצוקה ומוות של אלפי בני אדם המבקשים להגיע ליבשת אירופה בעיקר מצפון אפריקה. המקרה השני מתמקד במלחמת האזרחים בסוריה שהחלה ב-2011 והמשבר ההומניטרי המלווה אותו בתוך סוריה כתוצאה מהקונפליקט המזויין. לבסוף, המקרה השלישי הוא רעידת האדמה שהתרחשה בנפאל בעוצמה 7.8 ב- 25 באפריל 2015 ושגבתה את חייהם של יותר מ-9000 בני אדם, הותירה רבים פצועים וגרמה לנזק רב.

המחקר שניתח 664 טקסטים של עשרות ארגונים הומניטריים חשף 8 אסטרטגיות שיח עיקריות בהן נטו להשתמש ארגונים הומניטריים: קריאה לפעולה הומניטרית, גיוס בושה, נזיפה, אתגור הסדר והנורמות הבינלאומית או לחליפין אשרורם – תלוי באופן בו אותן נורמות מאפשרות הגנה על זכויות אדם, דה פוליטיזציה ודה ביטחוניזציה שמטרתן שמירה על זהותו וביטחונו האונטלוגי של הארגון, חיזוק מעמדו של הארגון כשחקן  בזירה הבינלאומית, קריאה לשיתוף פעולה בינלאומי והדגשת אחריות בני האדם לאסונות טבע.

עוד מצא המחקר כי בעוד ש "ראיה לפעולה הומניטרית" היא אסטרטגיה משותפת לכל המשברים, ישנן אסטרטגיות הייחודיות למשברים הומניטריים המאופיינים במורכבות פוליטית גדולה כגון משברים המלווים קונפליקטים מזויינים אלו בים התיכון. למשל, אסטרטגיות של דה ביטחוניזציה דומיננטית מאוד בים התיכון על מנת להתנגד למיתוגם של הארגונים ההומניטריים כ"משתפי פעולה" עם מבריחים  ובכך מהווים איום. אסטרטגיה של דה פוליטיזציה תהיה דומיננטית יותר בזמן מלחמות במטרה למתג את הארגונים כנייטרלים ושאינם צד לסכסוך. המחקר גם מצא שישנם הבדלים בין הארגונים ההומניטריים עצמם הנובעים מתפיסת זהות של הארגון וגודלו. לארגונים קטנים, למשל, יהיה קל יותר להשתמש באסטרטגיה של "גיוס בושה" ולנקוב באצבע מאשימה כלפי מדינות ושחקנים אחרים המפרים זכויות אדם לעומת ארגונים מבוססים יותר שחוששים למעמדם בזירה הבינלאומית.

ממצאי המחקר עשויים לסייע בהסבר הטקטיקה בה נוקט, למשל, ארגון הוועד הבינלאומי של הצלב האדום בזמן המלחמה בעזה והדגש השייחי על "הניטרליות" של הארגון מטעמים של תפיסת זהותו ומעמדו בזירה הבינלאומית. כמובן שמנקודת המבט שלנו כישראלים אנחנו לא אוהבים את זה ומצפים לנקיטת עמדה ודאגה לשלומם של החטופים. השאלה שנשאלת זה זמן רב בקרב חוקרים בתחום ושאותה יש להמשיך ולבחון היא האם "ניטרליות" אינה כשלעצמה אמירה פוליטית?

ניתן לקרוא את המאמר online בכתובת: brill.com/hjd