מימין טריטוריאלי לימין אתני

מעקב אחר הדיונים הפוליטיים בתקשורת וברשתות החברתיות ממחיש שרבים רואים בשינוי בהרכב הממשלה ביטוי לתזוזה של הלוחות הטקטוניים עליהם מושתתת המערכת הפוליטית הישראלית. תזוזה טקטונית שכזו נוצרת כאשר מתרבים הלחצים מתחת לפני השטח עד לנקודה בה זזים הלוחות בהתאם. התזוזה הנוכחית מבטאת שינוי הדרגתי בזהותו הרעיונית של הימין הישראלי.

מזה כמה עשורים הימין הוא לרוב מרכיב מרכזי בקואליציות הממשלתיות. התקרבותו של הימין למעמד הגמוני ניכרת ביתר שאת מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה. על רקע זה, יאמרו רבים, הציבור הישראלי זז ימינה. מנגד, יש שיציגו תמונה שונה לחלוטין. אלה יצביעו על היחלשות האידאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. זו שימשה עד לפני כעשרים שנה, לפחות רשמית, כמכנה משותף אידאולוגי לימין הישראלי, בעוד שכיום חלקים לא מבוטלים במחנה זה מביעים נכונות לוויתורים טריטוריאליים ואף להקמת מדינה פלשתינית. הצהרת בר אילן של נתניהו והכרזת ליברמן שהגבול העתידי יעבור בכביש 6 הן חלק מביטוייו של שינוי זה, שנמצאו לו תימוכין גם בסקרי דעת קהל רבים.

על פני השטח נראים תיאורים אלה סותרים, אך הסתירה ניתנת ליישוב. לשם כך יש להבחין בין הממד הטריטוריאלי הנחלש של עמדות הימין הישראלי לבין הממד האתני המתחזק שלהן. 

הממד הטריטוריאלי נוגע בנכונות לפשרות ולהחזרת שטחים. זהו הממד שהגדיר את מחנה הימין במציאות שהתהוותה אחרי מלחמת ששת הימים. בעקבות מלחמה זו התארגנה מחדש המפה הפוליטית כאשר הגורם העיקרי שהבחין בין ימין לשמאל היה נכונות לוותר על שטחים תמורת שלום. תהליך אוסלו תרם להגמשה בעמדות הליכוד. החל בכך נתניהו בבחירות 1996, כשקיבל בדיעבד את הסכם אוסלו והמשיך במו"מ עם הרשות הפלשתינית. קריסת התהליך וראשית האינתיפאדה השנייה האטו תהליך זה תחילה אך לא בלמו אותו, כפי שניכר ביוזמת ההתנתקות של שרון. ייתכן שדווקא התרחקות הסיכוי הממשי לשלום הקלה על חלקים ממחנה זה להצהיר על נכונות לפשרה טריטוריאלית במסגרת הסכם, אם וכאשר הדבר יתאפשר.

הממד האתני, לעומת זאת, נוגע בעיקר במרכזיות המרכיב היהודי בזהותה של המדינה ובאיזון בינו לבין המרכיב הדמוקרטי. הדגש האתני אכן מתחזק במחנה הפוליטי המוביל בישראל. הדוגמאות רבות ותקצר היריעה מלמנות את כולן . זכורה לכל פנייתו של ראש הממשלה לבוחרים ביום הבחירות, לפיה "המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי". קדמה לכך סיסמת ישראל ביתנו מבחירות 2009: "רק ליברמן מבין ערבית". הממד האתני מודגש גם ללא הקשר בטחוני: ההצעה לבטל את מעמד הערבית כשפה שנייה ביטאה נטייה זו וכמוה גם. דוגמה נוספת מהחודשים האחרונים העמדה שהציג ח"כ סמוטריץ' בזכות הפרדת יולדות. התחזקות הערכים האתניים נוגעת ליחס למיעוטים שונים, לא רק לערבים: ההתנגדות לנוכחותם של מהגרים אפריקאים ממחישה כי החששות מאיבוד הזהות היהודית רחבים ואינם ממוקדים רק בהקשר של הסכסוך, על תחושת האיום הכרוכה בו. בשטח, אירועים אלימים כדוגמת הרצח בדומא ורצח אבו חדיר היו ביטויים קיצוניים למגמה זו, הגם שאינם מקובלים על כל מי שמזוהה עמה.

ישראל ביתנו היא המייצגת המובהקת של תהליך זה. תכניתו המדינית של ליברמן, משלבת נכונות לוויתורים טריטוריאליים עם חילופי שטחים שיביאו להוצאת אזרחי ישראל מן המדינה. הבעייתיות העיקרית היא בשוויון המעמד של אזרחי ישראל: בעוד שיש ישראלים שהמדינה לא תוותר עליהם בשום אופן, ישנם אלה שהמדינה תנסה, על פי התכנית, להרחיק אותם – או לפחות את צאצאיהם– ממעמד של אזרחיה. הקריטריון המבחין בין שתי הקבוצות הוא אתני: האחרונים הם ערבים.

מצב דברים זה ממחיש את השינוי שמחוללת התחזקות הימין האתני בתפיסת הדמוקרטיה הישראלית. שוויון אזרחי הוא עקרון דמוקרטי שקשה מאוד ליישב עם חיזוק הממד האתני בדמות המדינה. מאפיין דמוקרטי נוסף, סובלנות ופלורליזם, ייפגע אם יוחלש מעמד שפת אמו של מיעוט גדול באוכלוסייה. היוזמות החוזרות ונשנות להחלשת מעמד בית המשפט יעצימו את כוחן של שתי רשויות השלטון האחרות, המבטאות היטב את עקרון הכרעת הרוב. מנגד, הן יחלישו עקרונות דמוקרטיים אחרים כזכויות המיעוט וזכויות היחיד. הימין האתני נוטה להגביל את הדמוקרטיה שכן הוא רואה בה סכנות. הצהרתו של דני דנון, לפיה ישראל דמוקרטית מדי, מבטאת חשיבה זו. כמוה גם התמיכה שהביע אופיר אקוניס בסנטור מקארתי.

שינוי זה גורם למחלוקת בחוגי הימין. מצד אחד עומדים נציגים מובהקים של הימין ההיסטורי בישראל, רובם ממשיכים של זאב ז'בוטינסקי, ובהם הנשיא ריבלין וח"כ בגין. הימניות של אגף זה ממוקדת בממד הטריטוריאלי. מאידך, דבקותו בערכי הדמוקרטיה הליברלית הרחיקה אותו מהימין העדכני. נציגיו השורשיים של זרם זה מתקשים למצוא את מקומם במחנה הימין כיום. למרות שמקורותיו האידיאולוגיים בתנועת העבודה, עמדותיו של משה יעלון הופכות אותו לנציג נוסף של אגף זה. על רקע זה יש להבין את הקרבתו לשם צירוף ישראל ביתנו לממשלה. רביזיוניסטים ליברלים אחרים כמרידור, מיכאל איתן, אולמרט ולבני התאימו עוד פחות לליכוד שכן עמדותיהם הטריטוריאליות התגמשו עם השנים. לכן נפלטו שני הראשונים מהמערכת הפוליטית ואילו האחרים חצו את הקווים אל מחוץ למחנה הימין.

לקריאת המאמר באתר "הארץ"