הרשמה אונליין
כניסת סטודנטים ומרצים
איך להחזיר את האופטימיות לצעירי ישראל
בכמה וכמה סקרים ומחקרים שפורסמו בשנה האחרונה עולה תמונה מדאיגה מאוד לגבי תחושת האופטימיות בקרב צעירי ישראל. בסקר של מכון רפי סמית ו-ynet שפורסם לרגל יום העצמאות עולה כי הצעירים בני ה-34 ומטה הרבה פחות אופטימיים מהמבוגרים.
מסקר שנערך על ידי מרכז מאקרו לכלכלה מדינית וקרן פרידריך אברט בישראל עולה תמונת מצב מדאיגה בקשר לחילוניים בישראל, אלו שלא משויכים לסקטורים כדוגמת החברה הערבית, המגזר החרדי או הדתיים הלאומיים. על פי הסקר, בקרב הצעירים החילוניים חלה ירידה תלולה במידת האופטימיות שלהם לגבי עתידם. מ-85% ב-2010 עד ל-56% השנה.
בעיניי, אחת הסיבות המרכזיות לחוסר האופטימיות בקרב הצעירים היא היותנו חברה מקוטבת, הן מבחינה אידיאולוגית, הן מבחינה חברתית מעמדית אבל בעיקר, העובדה שהחברה שלנו מורכבת מקבוצות אוכלוסייה שונות מאוד האחת מהשנייה וזאת בלשון המעטה.
כאנשי אקדמיה ומחקר אנחנו שואפים להסביר ולחזות תופעות, מגמות, נתונים, התנהגויות וכיוצא בזה, אך לא פחות מזה ואף יותר, מוטלת עלינו המחויבות והאחריות לעשות חשבון נפש ולנסות להבין ולהסביר מה המקום שלנו במצב הקיים, האם הזנחנו את צעירי ישראל? האם בתוך כל העשייה האקדמית שלנו לא ידענו לתת להם אופק השכלתי, כלכלי תעסוקתי שיעורר בהם תחושה של אופטימיות כלפי עתידם? האם השקענו באוכלוסיות מסוימות ושכחנו אוכלוסיות אחרות? ובעיקר, שאלת השאלות, מה אנחנו יכולים וצריכים לעשות כדי לשנות את המצב ולהפוך את המגמה?
האקדמיה היא מזמן כבר לא מסלול לקבלת תואר ותו לא. המוסדות הפנימו זאת והמל"ג-ות"ת מעודדים אותם להעשיר את התכניות האקדמיות שלהם בערכים מוספים אחרים. הדוגמא הבולטת: תכניות מעורבות חברתית שמשלבות בין הלמידה האקדמית לבין תרומה ישירה לקהילה.
חשובות ביותר הן התכניות השונות להנגשת האקדמיה לחברות מסוימות, בדגש על החברה החרדית והחברה הערבית בישראל. מדינת ישראל משקיעה משאבים רבים ורק לאחרונה הות"ת אישר והרחיב את תכנית החומש לחברה החרדית. לצד ההשקעה הפורמלית של המדינה גם מרבית התרומות והתורמים מתמקדים באוכלוסיות הספציפיות הללו ובתוך כל ההשקעה, המוצדקת שכמובן צריכה לגדול, כנראה ששכחו את אלו שלא מסווגים בהכרח כאוכלוסייה שצריך להנגיש לה את האקדמיה באופן ייחודי.
אז מה התפקיד שלנו במשימה החשובה הזאת? עלינו להקנות לכל הסטודנטים את המצופה מאתנו, את הכלים המעשיים, ההשכלתיים שיאפשרו להם להתפתח באופן אישי ומקצועי. חלקם זקוקים לסיוע גדול יותר מאחרים. אנחנו עושים זאת, באמצעות השקעה באיכות ההוראה, במצוינות אקדמית, בתכניות העשרה וכיוצא בזה. אולם, מעבר לכך ולא פחות חשוב, כמוסדות להשכלה גבוהה, מוטלת עלינו החובה להשקיע בכולם כחברה משותפת. לחזק בכל קבוצות האוכלוסייה את המשותף על פני המבדיל.
החברה שלנו היום מקוטבת והבידול באוכלוסיות שמשפיע לרעה על תחושת חוסר האופטימיות של הצעירים נובע לא רק מהשונות האתנית בין קבוצות האוכלוסייה, אלא גם משונות אידיאולוגית ושונות מעמדית-כלכלית. לנו יש אחריות לדאוג לצעירים וצעירות רבים שעוברים דרך האקדמיה, הם נפגשים בתוך השדה שלנו, נמצאים בו כמה שנים וממשיכים הלאה. בשנים הללו יש לנו את ההזדמנות להשקיע בהם, בכולם, לחזק את המכנה המשותף שלהם, לחזק את הדבר שמאחד אותם ולהוציא אותם לדרך לא רק לעבר עתיד טוב יותר, אלא גם עם אמונה אישית שלהם כי ביכולתם להביט קדימה בתחושה של אופטימיות ומסוגלות שהעתיד האישי והחברתי פה בישראל יהיה טוב יותר.
אנחנו יכולים וצריכים לעשות זאת על ידי תכניות ייחודיות שמייצרות הידברות בין הקבוצות, מגשרות על הפערים והמחלוקות ומחזקות את המכנה המשותף בין כולם. כך אנחנו נקדם את הכלל ככלל ולא רק לפי סגמנטים שונים בחברה. החשיבות לכך תהיה לא רק בתכנים ובמסרים, אלא גם בדוגמא האישית שהם יקבלו.
