בסוף יימצאו כמה אשמים לשואה

שבוע לפני יום השואה, בדיוק בצאת חג החירות, היציאה מהחושך לאור לא נראתה לכאורה מוחשית יותר; ״האינדפנדנט״ הבריטי מפרסם כתבה על חשיפתם של מסמכים סודיים ע״י ספריית וינר בלונדון בין היתר, הודות למחקר הארכיוני של פרופ׳ דן פלש. החלק החשוב ביותר, זה שעטף את הכתבה, זאת החדשה שבעלות הברית ידעו על מצבם של היהודים עוד לפני 1942, ושפרסומים מעין אלו, לדעת פלש, נחוצים למאבק המתמשך בהכחשת השואה. אבל מחקר מקיף בנושא הפקרת היהודים: אמריקה והשואה 1942-1945 התפרסם כבר בשנת 1984 ע״י פרופ׳ דיוויד ס׳ ויימן, שהביא כבר אז עדויות ומסמכים סודיים שהעידו גם על אדישותו של הממשל האמריקני נוכח מצבם של היהודים וההשמדה, אך גם על אדישותו של הציבור בארה״ב בכלל, שנחשף לחלק מהמידע על הנעשה בגרמניה וגורל היהודים בעיתונות.

נוסף על כך, אני תוהה על חזקת ההנחה שמסמכים או עדויות יכולים או צריכים לתת מענה להכחשת השואה; הכחשת השואה שאינה זוכה ללגיטימיות בשיח הציבורי – זה ההיסטורי וזה הפוליטי כלל, אינה מאיימת על זיכרון השואה ברמה הפורמלית-קולקטיבית. זה דווקא ניצול זיכרון השואה למטרות פוליטיות, חשיפתם ״הפתאומית״ של מסמכים ישנים על אדישות המעצמות לנוכח רצח העם, שנובעת בין היתר מהצורך להעתיק את ההיסטוריה לקונטקסט הפוליטי העכשווי, שהוא גם השוואתי, וככזה פוגע בייחודיות של השואה.

האמת היא שזה לא יהיה בהכרח לא ראוי – גם מבלי להשוות את השואה לרצח עם או השמדה המונית במקום ובזמן אחר – לנסות לפחות לתקשר את מה שכבר נראה כעבר שעבר באמצעות ביטויים חזותיים מזמן הווה, כאלו שהציבור במערב נחשף אליהם כמעט מידי יום בערוצי התקשורת השונים. מפני שבשיח הפוליטי הנוכחי זיכרון השואה דווקא מנוצל להתנערות מאחריות קולקטיבית במדינות כלפי העבר. זה בא לידי ביטוי בתקשורת לפני כשבועיים, כאשר ראש מפלגת החזית הלאומית, מארין לה פן, טענה שהצרפתים לא אשמים בהשמדת היהודים, אלא משטר וישי, ששיתף פעולה עם הנאצים, היה אחראי לגירושם והסגרתם של אזרחי צרפת. במשרד החוץ מיהרו להגיב בנחרצות כנגד דברים אלו בטענה שהם ״מנוגדים לאמת ההיסטורית״ – אמנם מבלי לציין של מי. כמובן שלה פן לא הואשמה בהכחשת שואה, אך היא עשתה שימוש נבון ולכן גם מסוכן בזיכרון, שבעיני מרבית הצרפתים כבר נושא שעבר, ואין הם נושאים או מעוניינים לשאת תחושת אשמה או אחריות כלפי ״אמת היסטורית״ שהם עצמם לא חוו, ושלעיתים עומדת כחוצץ בין הגאווה הלאומית ובין תפקוד תקין של הממשלה הצרפתית לנוכח איומים מפנים ומחוץ.

כמו לה פן, במפלגת ״אלטרנטיבה לגרמניה״ (AFD), המפלגה השלישית בגודלה בגרמניה שבמחוזות מסוימים אפילו קבלה יותר קולות ממפלגתה של אנגלה מרקל, יש חברי מפלגה שאת ההשראה לנאומים שלהם שואבים לא פחות מאשר מהיטלר. בדומה ואף חריף יותר מהתבטאותה של לה פן, ביורן הוקה, חבר המפלגה, דרש באחד מנאומיו לסיים את ״תרבות האשמה״ הרווחת מאז תום מלחמת העולם השנייה ולשנות את הזיכרון במאה שמונים מעלות. באופן מפתיע משרד החוץ הישראלי הפעם לא יצא בתגובה, בניגוד להדים שזה עורר בגרמניה. הוקה לא הכחיש שואה, אך מטרתו לנער את האחריות הקולקטיבית מהדור הנוכחי דומה לזו של לפן ונובעת בחלקן מסיבות דומות. תופעה דומה ומדאיגה לא פחות היא הממשלה הפולנית הנוכחית, מפלגת חוק וצדק (PiS) שיש לה רוב מוחלט בפרלמנט ופועלת בשנתיים האחרונות רבות על מנת לזכות את הפולנים מאשמה. זאת העלתה הצעת חוק ב-2016 שתאסור את קשירת מעורבותם של אזרחי פולין לפשעי הנאצים.

עם זאת, אף אחד מאלו לא יצר סערה כמו דובר הבית הלבן, שון ספייסר, שטען שהיטלר לא השתמש בנשק כימי כנגד האזרחים שלו. אך לא אנטישמיות וגם לא בורות עומדים מאחורי הצהרה זו. אם נביט אחורה, ה״אמת ההיסטורית״ של ספייסר מושפעת בין היתר מהבניית הזיכרון בארה״ב אחרי מלחמת העולם השנייה שראתה בקומוניסטים – זה שהיום משתפים פעולה עם אסד – אויב גרוע בהרבה מהנאצים, התפיסה השלטת בתקופה שבה שון ספייסר נולד. תפיסה ששלטה לאורך המלחמה הקרה למעלה מ-40 שנה בארה״ב שיצרה ״אמת היסטורית״ חזקה יותר שכל עדות, מסמך או מחקר.
בסופו של דבר לכל צד יש ״אמת היסטורית״ שנועד לשרת מטרות ושאיפות פוליטיות. לכן חשוב שנדע איך להגיב נכון לשימוש של השואה בשייחים הפוליטיים הדינמים, שבהם האמת מוצגת כיחסית, ומשתנה כדי ליצור מראה חברתית חיובית כלפי העבר הלאומי. דווקא בזמן שהזיכרון ההיסטורי עבר לידיהם של העדים של העדים, השיח הפוליטי זקוק יותר מפעם לבסיס עליו יוכל לייצר קונצנזוס של אמות מידה מוסריות במישור הלאומי והבינלאומי ולכן אפשר לראות זאת כהזדמנות לתקשר באופן מוחשי יותר את הזיכרון, באופן שיעודד את האחריות הקולקטיבית של המדינות ויצור בסיס רחב יותר, משותף, עליו יסכימו המדינות להבנות את הזיכרון הקולקטיבי לדורות הבאים.

לקריאת המאמר באתר "הארץ"