האם הורים מסתפקים בילד ממוצע?

"רציתי שהיא תהיה הכנרת הטובה ביותר במדינה - וזה רק כהתחלה. ידעתי שרק כך תוכל לולו להיות מאושרת". את האני מאמין הזה לגבי חינוך בנותיה שטחה הפרופ' למשפטים הסינית-אמריקנית, איימי צ'ואה (Amy Chua) בספרה הראשון המנון הקרב של אמא נמרה. 

צ'ואה, כמו סינים רבים, דוגלת במוצהר בחינוך ממושטר, קפדני וקשוח שיוביל את בנותיה להצטיינות יתרה. השיטה כוללת איסור על צפייה בטלוויזיה, על משחקי מחשב, על הזמנת חברים או על שינה אצלם, ועל ויציאה לטיולים שכוללים שינה מחוץ לבית, ובמקום זאת - הקדשת זמן רב לשיעורי בית ואימון יומי של שש שעות בנגינה כולל בסופי שבוע, חגים וחופשות. האמא הסינית מאמינה ששיעורי בית קודמים לכל פעילות אחרת וש-90 הוא ציון גרוע. הילדים שלה צריכים להוביל שנתיים קדימה במתמטיקה לעומת התלמידים האחרים בכיתה.

סינים ואסיאתיים בכלל ידועים ככאלה שדוחפים את ילדיהם להצלחה באמצעות השקעה מאוד גדולה בלימודיהם, חינוך למצוינות, לתחרותיות ולהישגיות. מחקרים מראים שהאם הסינית משקיעה פי עשרה מהאם המערבית בפעילויות לימודיות עם ילדיה. גם האימהות יפניות משקיעות מאוד בחינוך הילד מגיל צעיר מאוד, ומשקיעות למשל כ 45 דקות בסידור תיק האוכל של ילדיהן כדי להעביר להם מסר של סדר ודיוק. ואכן, ההשקעה נושאת פרי. ילדים יפנים יודעים קרוא וכתוב כבר בגיל 3-4. אחוז גבוה מהאסיאתיים באמריקה מצליחים מאוד בלימודים ויש להם נוכחות גבוהה באוניברסיטאות ה- Ivy League (ליגת הקיסוס) כמו הרווארד, קורנל, ייל ופרינסטון (28% נוכחות באוניברסיטאות לעומת 4.8% שהוא חלקם באוכלוסייה האמריקנית) לפי המחקרים, הציונים של האסיאתיים בבתי הספר גם הם גבוהים יותר משל הלבנים. במבחני פיז"ה ההשוואתיים שבודקים אוריינות קריאה, מדעים ומתמטיקה של תלמידי מדינות שונות - הצעירים האסיאתיים (מסין, סינגפור, הונג קונג, טאיוון, קוריאה הדרומית ויפן) לוקחים את כל המקומות הראשונים, בעוד שישראל נשארת הרחק מאחור (בסביבות המקום ה-40). בדומה לאסיאתיים, גם הורים רוסים שמים דגש חזק על הישגיות גבוהה של ילדיהם.

יש הטוענים שאכן חשוב להשקיע כמה שיותר בילדים ולפתח אותם להיות מצטיינים בתחום מסוים. אחרים מפנים אצבע מאשימה אל הורים כמו צ'ואה, שנתפסים כמי שמדרבנים את ילדיהם בצורה מוגזמת להצליח ולזכות בתהילה. צ'ואה עצמה הגיבה לטענות כלפיה במשפט הבא: "לעתים קרובות שואלים אותי: '...בשביל מה את מפעילה את כל הלחצים האלה - בשביל הבנות שלך... או בשביל עצמך?' בעיניי זאת שאלה מערבית מאוד (כי בחשיבה הסינית, הילד הוא שלוחה של העצמי)..." 

הורים ישראלים הרבה פחות מחנכים את ילדיהם למצוינות מהורים אסיאתיים ורוסים. דחיפה למצוינות פירושה בדרך כלל הטלת משמעת נוקשה והגבלת החופש של הילד – פעולות שלרוב אינן אהובות על ההורה הישראלי הממוצע. אבל האם יש הורה ישראלי שיסתפק בילד "בינוני" או "ממוצע"? רוב ההורים אינם אוהבים להכיר בעובדה שהילד שלהם בינוני ואינו מוביל בתחום מסוים לפחות - רצוי בהישגים אקדמיים בבית הספר, ואם לא אז לפחות בספורט, נגינה, ריקוד או בתחביב אחר. ההעדפה היא מבוססת מגדר, והורים רבים ירצו שבניהם יצטיינו במתמטיקה, מדעים או ספורט, ואילו לבנותיהם הם מייעדים הצלחה במקצועות אמנותיים כמו נגינה וריקוד. 

בכל העולם, כולל בישראל – הצלחה במסגרת הלימודים הוא הנושא הראשון בחשיבות עבור ההורים, אבל בישראל יש שמוכנים להתפשר גם על ילד שמצטיין ביכולות חברתיות. מחקר שבדק את הפעילות של הורים מצרפת ומישראל בפורומים להורים באינטרנט מצא כי ההתפתחות הרגשית-חברתית של הילד, ובעיקר מערכות היחסים שלו עם חברים, הוא הנושא השני בחשיבותו בפורומים הישראלים ורק הרביעי בחשיבותו אצל הצרפתים. מחקר אחר מצא כי אימהות ילידות הארץ מייחסות חשיבות גבוהה למיומנות חברתיות של ילדיהן כמו גם לכושר מנהיגות, ואילו אימהות ישראליות ילידות רוסיה מדגישות הישגיות, יעילות וארגון ופחות חשוב להן ההיבט החברתי של חיי הילד.

אז האם רצוי שהורים ידחפו את ילדיהם להצטיינות, או שיסתפקו בילד הממוצע שלהם? לילד "ממוצע" יש יתרונות רבים:

• פחות הוצאות כספיות, השקעת זמן ואנרגיה בטיפוח הכישרון, באימונים ובהכנה לתחרויות
• פחות פיקוח צמוד על הילד מצד ההורה
• פחות לחץ על הילד להצליח ולהוכיח את עצמו שוב ושוב בכל פעם מחדש
• ילדים מצטיינים צפויים לקבל הלם כשהם מתחילים להשתלב בשוק העבודה ומגלים שהציפיות מהם שם הן שונות
• ילדים עם יכולות שכליות גבוהות הם על פי המחקרים יותר רגישים ובעלי בטחון עצמי נמוך יותר
• ילדים מצטיינים עלולים גם להיות נרקיסיסטים, בעיקר כשהוריהם מהללים ומשבחים אותם על הצטיינותם.

לקריאת המאמר שפורסם באתר "ישראל היום"

הכותבת הינה דוקטור לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, מרצה בכירה במכללה האקדמית הדסה, מחברת הספרים "לדעת אהבה", "זוגיות: מדריך למשתמש" ו"הורות ללא מסכות".