הרשמה אונליין
כניסת סטודנטים ומרצים
זיכרון גורלי
בשבוע שעבר העלה העיתון הגרמני "בילד" לינק לסרט העוסק בשורשיה וענפיה של האנטישמיות באירופה ובגרמניה בפרט. סרט שערוץ ARTE ותחנת הטלוויזיה הגרמנית WDR מסרבות להקרין. סרטם של שרדר והפנר מתאר כיצד האנטישמיות המתפוררת שאחרי המלחמה חזרה להתגבש בתמיכתו הכלכלית והפוליטית של האיחוד האירופי, הסיקור התקשורתי המוטה ובהשרשת השנאה באמצעות ניצול בורותם של אזרחי אירופה בנוגע המתרחש במזרח התיכון.
מזה זמן רב שבגרמניה חוקרים באקדמיה, אנשי ציבור וארגונים חברתיים, מצביעים על הסכנה ההולכת וגוברת של ״אנטישמיות מעודכנת״, כזאת שעברה מהשוליים למרכז שיח פוליטי לגיטימי, זו המשותפת לימין ולשמאל הקיצוניים ומבטלת באופן ברור את הקו המלאכותי המפריד בין אנטישמיות לאנטי-ציונות, רעיון שתחנות הטלוויזיה מסרבות לגנות או לאתגר באמצעות סרט.
לעומת מדינות אחרות כמו צרפת או הונגריה, בישראל כמעט ולא מדברים על עלייתם של הקיצוניים בגרמניה. גרמניה לרוב מוזכרת בהקשרים חיוביים, כמו נהירתם של צעירים לברלין או לחילופין, צעירים שגילו כי סבם היה נאצי והחליטו להגיע לישראל להיפגש עם ניצולים. בסופו של דבר, סיפורים מרגשים כמו אלו באים על חשבון שיח מציאותי וביקורתי יותר. כזה שבצד ההתרגשות, מזכיר לצופים שברמה הקולקטיבית החשבון של גרמניה עם המרצחים מוצה בעיקר במשפטם של כמה מהגנרלים של היטלר, וכמה קציני אס.אס בשנות ה-60׳. את 18 מיליון חיילי צבא הוורמאכט העדיפו הגרמנים להנציח כקורבנות שנלחמו ומתו על הגנת המולדת וזכרם מונצח באנדרטות ברחבי המדינה ובסרטים כמו הנפילה (2004) ו-ואליקירי (2008).
על כך התחנכו הדורות הבאים, וגם הצעירים שהגיעו לישראל למדו שהנאשמים העיקריים היו מעטים, בעוד שרוב הגרמנים היו בעצם קורבנות של המשטר הנאצי. על העובדה שכולם היו חלק מההשמדה והמלחמה, לא מדברים, לכן, הגיוני לומר שאותם צעירים גרמנים גילו במקרה שסבם היה נאצי. מפני שאת זה בגרמניה לא היה נוח להנציח, לא אז ולא היום, ומסתבר שגם אצלנו כבר לא.
כדי להמחיש מחד את עיבוד הזיכרון ואידך את איבוד הזיכרון, אספר על מכתב שקבלתי מזמר האופרה פרופ׳ ברנד וייקל שזכה להצלחות ברחבי העולם באופרות של ואגנר כשבין פועליו גם הנחלת יצירותיו של המלחין היהודי מנדלסון-ברתולדי. וייקל ספר לי על ויכוח שהתנהל בחודש פברואר בעיתון הגרמני ״לייפציגר פולקסצייטונג״ בינו להיסטוריון וולפגנג גאייר. במרכזו לא אחר מאשר עבודת הדוקטורט של החוקר הישראלי עירד עתיר.
בשנת 2013 טען עתיר ׳בהארץ׳ שואגנר ״לא היה אנטישמי שמבטל או שונא כל יהודי באשר הוא יהודי” ושהתפיסה הנוגעת ליצירותיו נובעת מבורות. למרות שוייקל התייחס לכך באופן ביקורתי, הטיח בו גאייר האשמות קשות, שרעיונות אלו יוצרים פתח לתפיסה המסתייגת מקביעות קודמות על האנטישמיות הטבועה ביצירותיו, וכדי להבין את גישתו של ואגנר רצוי לקרוא את חליפת המכתבים העניפה שלו לקוזימה ליסט וללודוויג השני בו הדגיש ואגנר כי ״היהודי הוא הדמון הפלסטי של הריקבון והגזע היהודי הוא אויבה מלידה של האנושות״.
אך למרות שבגרמניה, לטענתו של גאייר, מחקר שכזה על ואגנר לא היה מתקבל, יצירותיו של ואגנר, שרוויות ברמזים אנטישמים על במות האופרה היום, זוכות לפופולריות בדיוק כמו במאה שעברה. מנגד, בישראל אמנם לא מנגנים את ואגנר, אך עבודתו של עתיר זכתה בפרס מהמכון הבינלאומי לחקר השואה של יד ושם.
אז מה הטעם בעובדות או בזיכרון אם אף אחד לא מעוניין לתקשר אותם? בגרמניה יש היום קריאה הן מהקהילות היהודיות, הן ממכוני מחקר וארגונים פוליטיים לאמץ את מסקנות דו״ח מצב האנטישמיות שפרסם הבונדסטאג ביוני השנה ולנקוט בצעדים משמעותיים כדי להילחם בכך. כי ככל שהזמן עובר, הזיכרון דוהה, ובעלי אינטרסים, ביניהם הארגונים והמפלגות האנטישמיות, רואות בכך ההזדמנות כדי לשנות את השיח על העבר, ולמוסס את החוטים שחברו בין ההווה לעבר הגרמני באופן מניפולטיבי ומתוחכם, כזה המבוסס על שכחה או חוסר רצון להזדהות עם העבר. את זה הסרט של שרדר והפנר ניסה להראות וערוצי הטלוויזיה הממלכתיים בגרמניה סרבו לשדר. ובישראל, האם הטלוויזיה בישראל הייתה משדרת את הסרט?
קרדיט: הכותבת היא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה, ועמיתת מחקר במכון בוצריוס ובמרכז ללימודי גרמניה ואירופה באוני' חיפה.
