פטריוטיזם בסגנון ה-KKK

ביום חמישי האחרון פרסם המגזין הגרמני שטרן תמונה שעוררה הדים בתקשורת הגרמנית והאמריקאית, אך גם בישראל ובעוד מדינות לא יכלו העיתונאים להתעלם מהתמונה: נשיא ארה"ב, דונאלד טראמפ עטוף בדגל אמריקה ומצדיע במועל יד, לצד הכותרת ״המאבק שלו״ (בדומה לשם ספרו של היטלר ״המאבק שלי״). זו מיד עוררה תגובות נגד כי התקשורת הגרמנית, שמבקרת נחרצות את טראמפ, הפעם חצתה את גבול הטעם הטוב, שזוהי הסתה לשמה של מגזין המזוהה עם השמאל, וכדומה.

העניין שיצרה התמונה עומד בניגוד לשימוש הפרובוקטיבי של שלל דימויים מגרמניה הנאצית כולל זה של היטלר, שהגיח לשיחים פוליטיים לא מעט בשנים האחרונות, במיוחד לנוכח המשברים הכלכליים של מדינות ומשבר הפליטים, ושלא עוררו שום תהודה בסדר גודל כזה. הסיבה לכך היא שלרוב, כשההשוואה נעשית מהצד הימני-שמרני של המפה הפוליטית, לא רק שהיא לא מעוררת ביקורת קשה מידי, אלא גם נתפסת כלא מזיקה, אפילו לומר מגוחכת;

בצל המשבר הכלכלי ודרישות האיחוד, השוו הלאומנים ביוון ב-2012 את היטלר, שהרס את אירופה, למרקל, אך זה עדיין לא דומה לתדירות ההשוואה במדיה הפולנית מאז 2007, ובאופן אינטנסיבי יותר מאז עלייתה של המפלגה השמרנית ה-PIS. בישראל, שמאז רצח רבין, השוואה של מנהיג זו או אחר לנאצי נתפסת כהסתה, זכורה לנו היטב התמונה של ביבי עם הקאנצלרית מרקל במלון המלך דוד ב-2014, כשצל האצבע של ביבי צייר למרקל שפם היטלארי. וגם בתורכיה ההשוואה של הקאנצלרית להיטלר הפכה לחלק מההשפעה הפסיכולוגית של ארדואן לפני משאל העם שערך בנוגע לתיקונים בחוקה. ולמרות כל הדוגמאות הללו, שימוש בסמלים נאצים שלא מהצד הלאומני, מצליחים ״להקפיץ״ תגובות גינוי, שלא נראו כדוגמתן.

באופן אירוני, הוליווד היא שיצרה הכי הרבה סרטים על היטלר מכל סוגי הז'אנרים, בהם דימויים מעין אלו נראו לא פעם ולא פעמיים בקולנוע שאחרי מלחה״ע השנייה. הדוגמא הבולטת ביותר היא סרטו של קובריק ד״ר סטריינג׳לאב מ-1964, בו הוא משווה את נשיא ארה״ב, שמחליט ליזום מתקפה גרעינית על רקע האיום הקומוניסטי, להיטלר. אך כנראה שמה שמותר למדינות אחרות, ביניהם ארה״ב, ב-2017, עדיין לא מותר לגרמנים, גם לא בעיניי הישראלים.

צריך להבהיר שהשימוש בסמלים נאצים לעולם לא נובע מעניין גובר בשואה, בדיוק כפי שהמחלוקת בעניין התמונה אינה מתבססת על שלילת הרלטיביזציה של היטלר. העלאת זיכרון העבר תמיד משמש מניפה ליצירת משמעויות בפוליטיקה מקומית, שיהיו מובנות גם בזירה הבינלאומית, בזמן שהמחלוקת היא בין אלו המתנגדים להגירה, לבין אלו שרוצים לשמור על גבולות פתוחים. בין אלו הדוגלים בכלכלה נאו-ליברלית, לבין אלו שמעוניינים למתן את הפערים החברתיים. בין אלו שרוצים, למשל, להעלות את שכר הנשים והנכים, בין אלו שמתגעגעים לעולם ישן ושובינסטי, בין ליברלים ודמוקרטים לבין אנטישמים וגזענים אחרים.

ב-1998 הציג זאת באופן דיי ריאליסטי סרטו של טוני קיי, אמריקה X, את המתרחש בשכונות המעמד הבינוני והנמוך באמריקה. אלימות קשה מצד כנופיות וקבוצות נאו-נאצים, שחונכו מגיל צעיר לשנאת זרים, צבעוניים, יהודים ולעליונות הגזע הלבן. מבחינתם המלחמה של היטלר עדיין לא תמה, והם ממשיכיה. ראשונים היו כבר אז במאה ה-19 ה- KKK, כשבמהלך, ובמיוחד לאחר מלחה״ע ה-2, רוב חבריה אמצו את האידאולוגיה הנאצית שנתנה לבודדים שבהם ״בית״, ״סמל״ וזהות שהיתה, לפחות עד פרל הרבור לגיטימית לחלוטין בארה״ב.

אך כבר בתחילת שנות האלפיים נדחק השיח על הימין הקיצוני לשוליים, כשקבוצות אלו כבר לא נתפסו כ״בעיה״ של אמריקה או של אירופה. הקיצוניים הימניים סמלו בצורה מעוותת פטריוטיות, כשהם מגויסים להגנת המולדת אל מול האויב ״החיצוני״. התפרעויות, ונדאליזם ואלימות ברוטלית וקשה היוו תמיד חלק מהאג׳נדה של קבוצות הימין הקיצוני, והם באו לידי ביטוי לא רק כנגד יהודים, אלא גם כנגד המהגרים והזרים בשני העשורים האחרונים – גם בישראל.

לכן, האמריקאים והאירופאים יודעים, שמה שקרה בשרלוטסוויל, שבווירג׳יניה, הוא לא אירוע שונה או נדיר. ומסיבה זו אני מוצאת את ההחרגה של האירוע, ואת הפליאה מתגובתו היבשה של טראמפ כרועץ להבנת המצב הפוליטי והחברתי בארה״ב ואירופה. בהקשר הזה, מה שבעצם רצה המגזין שטרן להביע, זה את רוח התקופה, כיצד מה שאחרי המלחמה הפך טאבו, חזר לשיח ונתפס כנורמה, וכיצד המדיניות הפוליטית במערב מתכחשת לסכנות שהיא מביאה על עצמה, בזמן שהיא עטופה בדגל כמין סימן להבעת התנגדות מפני כל פגיעה בגאווה הלאומית.

הכותבת היא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה, ועמיתת מחקר במכון בוצריוס ובמרכז ללימודי גרמניה ואירופה באוני' חיפה.

לקריאת המאמר באתר "הארץ"