הרשמה אונליין
כניסת סטודנטים ומרצים
שלום כמו שרק פולישוק יודע לעשות
המרוץ לראשות העבודה זה ששם את הרצוג לצד ניסים גראמה, הסחיבות של מנדלבליט את התיקים של מי שמינה אותו, הבחירות לארגון כמו ״ההסתדרות״ שהכי פחות דואג לעובדים, החקירות באזהרה (שוב) של שר הפנים, המינוי של איוב קרא לשר התקשורת, והצעקה של בנט ״שלום כלכלי״, כאילו שהוא אינו יודע שכסף הוא מה שמשמן את ציריהם השחוקים של האידיאולוגיה והתותחים – לכל אלו מכנה משותף שמגולם באופן שנון, כן, מצחיק ולשם שינוי מאוד פוליטית קורקט בהצגה ״פולישוק״ בבימויו של שמואל הספרי.
״פולישוק״, שעבר מהמסך אל הבמה, מקרב אותנו בעוד כמה צעדים, ממש במרחק נגיעה, אל פניהם הלא מבוישים של נבחרי העם. לכאורה דמות פיקטיבית, אבל דמויות שקורצו מסוג אחר ניתן למצוא כבר רק בסרטי פנטזיה.
רגע לפני ההצבעות על התקציבים בוועדות של הכנסת, מדווחת התקשורת שרה״מ בובעס, נאלץ להתאשפז ולעבור הליך רפואי חודרני בהרדמה. האם התקציב למשרד השר ייפול ויעמיד את הקדנציה הבאה שלו בסכנה? ומה עם העסקה הגדולה עם הסינים שאמורה לבטל חלק מהקיצוצים? ולמה התמונה של אשתו של בובעס תלויה בלשכה של השר? נשמע לכם מוכר?
הדמויות ב״פולישוק״ הן דמויות אמיתיות לגמרי ולא רק כי ההצגה, כמו גם הסדרה, יוצאת מתוך עיון בפרוטוקולים אותנטיים של המשרדים השונים בכנסת. אלא גם כי השר פולישוק הוא אמנם שר התח״ת (תרבות, חוץ, תיירות), אבל הוא מייצג בעל כורחו דווקא את פניה היפות של א״י. הוא ממוצא אשכנזי אך נראה מזרחי, עד לא מזמן נשוי למוניק וכרגע בתהליכי גירושים מתישים, עובד בירושלים אך עדיין גר בנתניה. לא ממש ברור אם הוא איש ימין או שמאל, אבל ביננו, מה זה משנה ימין או שמאל? הרי, עד כמה באמת עמוק הפער, אם מה שמפלג את העם מתבטא בסוף ב-2 מילים שכבר אף אחד לא בטוח (כ)מה (ב)אמת עומד(ת) מאחוריהן.
למרות שפולישוק הוא כמו נמו בים של כרישים, משהו בו גורם לנו הצופים לרצות להיות נאמנים לו עוד הרבה שנים. זה לא התחכום או החכמה שמרשימים אותנו או שמצילים אותו ממלתעותיהם של פוליטיקאים בכירים. אלא דווקא אותן תכונות שאינן באות לידי ביטוי בפוליטיקה הישראלית בת זמננו, כמו תמימותו, כוונותיו הטובות וטוב ליבו, שיוצרים את הקסם מאחורי הדמות שהקהל אוהב לראות אותה שורדת בפוליטיקה הישראלית. בקיצור, פולישוק בעיני הוא ההומאז׳ הקומי למנחם בגין, מי שכל כך חסר בימים אלו.
הסוגיה שמרעישה כרגע את מסדרונות הכנסת ואת חדרו של השר היא ללא ספק תרחיש האימים של העם היהודי בציון ובגולה. רק שהפעם לא ממש ברור איך השר יפתור את המשבר שנקלע אליו ואם יוכל להמשיך לכהן כשר אחרי שרה״מ מינה אותו לממלא מקומו, על מנת להוציא את עצמו מהסתבכות מיותרת. בעוד הרל״שים של השר, ושל רה״מ, קוזו וסולי (גיא לואל וחנה אזולאי-הספרי) מנסים למצוא פתרון בחדרי חדרים, יועצת התקשורת, תקומה שרהבני (שירי גדני) כבר מעמידה את כלי התקשורת על שתי רגליה האחוריות, וזאת רק מחכה לבעוט החוצה את מי שיעשה צעד אחד לא נכון לקראתה. רק ויקי, (דנה סמו) המזכירה של השר, נשארת לצדו ונאמנה.
ב״פולישוק״, בשונה מהמציאות, מתגלה המשמעות האמיתית מאחורי הספינים התקשורתיים, ועדיין, זה קשה עד בלתי אפשרי לסמן את הקו המפריד בין מה שאנחנו כאזרחים חושבים שאנחנו יודעים, לבין מה שאנחנו רק יכולים לדמיין לעצמנו שיכול לקרות בפוליטיקה בישראל. בסופו של דבר, ההצגה ״פולישוק״ לא רק מעזה לגעת בסוגיה שהיא טאבו, אלא גם מצליחה, לגרום לנו לכל הפחות להרהר בדבר, אם לא לשכנע אותנו, שראוי וכדאי לנו להיות מדינה שמציבה לעצמה גבולות. ולא, זה לא מדבר על הגבולות שמלבים את הפוליטיקה בת זמננו, כי השיח על הגבולות החשובים באמת, הוא לא השיח על גבולות 67׳, אלא השיח על הגבולות המוסריים והאנושיים של נבחריהם ונציגיהם של העם היושב בציון. והבעיה שלנו היא לא שהקווים נחצים מידי פעם, אלא שאנחנו כבר התיישבנו מעברו של גבול, ושם נבנה מרכז כוחו של הפוליטיקה הישראלית.
לפחות חלק ממה שקורה על הבמה בבית לסין, קרה בפורמט כזה או אחר בתוך איזשהו חדר בבניין הכנסת. רק שפולישוק גם מצחיק אותנו, מעורר אותנו ונוגע בלב. עשה שלום, פולישוק.
