תוצאות הבחירות האחרונות בגרמניה חשפו זרמי מעמקים שלא קיבלו די התייחסות

גרמניה היא מדינה שנהנית ממערכת פוליטית יציבה מאז 1949, וביחס למדינות אחרות באירופה, כמו צרפת ושוויץ, או צפון אירופה וארה״ב, שיעורי ההצבעה בה נשארו יחסית גבוהים לאורך השנים. כך נדמה שהשילוב של מעורבות פוליטית עם יציבות פוליטית כוננו לאורך עשרות שנים מדינה פדראלית עם דמוקרטיה חזקה וכלכלה ליברלית חזקה. זה החזיק מעמד גם ברגעים שבהם פחות ציפינו לתחזיות כלכליות חיוביות, כמו למשל על רקע משבר הפליטים והתקפות הטרור; לאורך 2016 הצביעו מומחים על המשך מגמה יציבה של צמיחה במשק וירידה באבטלה, וחלקם אף טענו ש-28 מיליארד היורו - הסכום שנדרש למימון מבקשי המקלט בשנה אחת - יכולים לחזור לקופת המדינה, ואף יותר, אם אלו ישולבו במעגל העבודה. מה שאומר עוד כוח עבודה זול מצטרף למשק, במקביל לעלייה בהיקף הייצור. 

אולם דווקא בזמן שהתחזיות הכלכליות לשנת 2017 התממשו, וצמיחה בשיעור של 2% צפויה גם בשנת 2018, הקריסה הלא צפויה הגיעה מהמערכת הפוליטית. בימים אלו ממש נערכת גרמניה, לפחות כפי שזה מסתמן, לבחירות כלליות חדשות. בשונה מהפוליטיקה בישראל, לחצן של מפלגות קטנות המכתיבות את סדר היום הפוליטי ויכולות לאיים על יציבות הקואליציה, איננה מגמה אופיינית בפוליטיקה הגרמנית – לפחות לא ברמה הארצית. רק שהפעם זה נראה אחרת מבחינות רבות; מפלגת הימין קיצוני ״אלטרנטיבה לגרמניה״ (AFD), מפלגה שלא הייתה קיימת לפני 2013, הייתה צפויה לקבל בבחירות המקומיות 20% מהקולות, בדומה לסוציאל-דמוקרטים (SPD), המפלגה השנייה בגודלה בגרמניה מאז 45׳. בסופו של דבר, עדיין הישג לא מבוטל, מפלגה ימנית-קיצונית זו הצליחה לראשונה מאז שנות השלושים להיכנס לפרלמנט הלאומי ולצבור 92 מושבים בבונדסטאג (כמעט 13%), ובכך להפוך למפלגה השלישית בגודלה. נראה כי הפוליטיקה הגרמנית תנוע בשנים הקרובות מהמרכז ימינה, לאו דווקא באותה כיוון שבו נעה הכלכלה. במקביל לתוצאות הבחירות המקומיות ולהצהרותיו של מנהיג הסוציאל-דמוקרטים, מרטין שולץ, שאין בכוונת המפלגה לשבת בקואליציה עם מפלגתה של מרקל, החל עוד בשנה שעברה דיון תקשורתי בבעיות הצפויות בהרכבת הקואליציה הבאה. ולא רק שהתחזיות התממשו, אלא שלאף אחד – לא לפוליטיקאים ולא לעיתונאים – אין מושג איך מתמודדים עם השינויים הפוליטיים הנוכחיים. בשביל להבין את המצב הפוליטי הנוכחי בגרמניה, יש לבדוק כיצד המהלכים האחרונים מהווים ביטוי לשינויים חברתיים ותודעתיים שעוברים על האוכלוסייה הגרמנית בשנים האחרונות, ועד כמה מגמות אלו משקפות את המצב הכלכלי הסמוי מן העין, זה שאולי לא משתקף דרך נתונים סטטיסטיים שמתפרסמים ע״י מוסדות הממשלה, האיחוד האירופי או הבנקים.

ראשית, על אף שיעורי ההצבעה הגבוהים, רוב הגרמנים, רוב הזמן, לא מגלים עניין רב בפוליטיקה. היציבות הפוליטית מחד, ושערוריות פוליטיות מאידך, יצרו לאורך זמן אדישות וחוסר עניין מעמיק בזירה הפוליטית. למפלגות הגדולות (CDU, SPD), שבוחריהם הנאמנים טרחו ביום הבחירות להגיע לקלפי, מגמה זו עד עכשיו הטיבה עמם. אולם, עם השנים האדישות גררה חוסר עניין, שהשפיע גם על התנהלותם של הנבחרים, וחוסר העניין ההדדי, הוביל בסופו של דבר למיאוס מצד הציבור כלפי נבחריהם. 

אמנם מאז תום מלחמת העולם השנייה היו שתי מפלגות מרכזיות בגרמניה שעמדו בראשות המדינה, אך בשונה מהמערכת הפוליטית בארה״ב שמחולקת לשני מחנות (רפובליקנים ודמוקרטים), החברה הגרמנית גם לפני 1945 לא הייתה מורכבת משני גושים בלבד. למעשה, לאורך רוב ההיסטוריה גרמניה הייתה בנויה ממלכות, שגם מאות שנים אחרי איחודן למדינה אחת, כל אחת שמרה על המסורת הייחודית לה. אחרי איחוד גרמניה ב-1990 הפיצול הפוליטי התעצם עוד יותר; מצבם הכלכלי של ״המזרחים״ שחיו תחת דיקטטורה מתמשכת לא השתפר במהירות הנדרשת תחת הדמוקרטיה, ובמקביל הם 'נדרשו' לשכוח את ההיסטוריה והאתוס הלאומי של הרפובליקה הקומוניסטית שטיפחה אותם להאמין שהגרמנים ׳הפשוטים׳ היו רק קורבנות של הקפיטליסטים והיטלר שתמך בהם. ועתה, משגרמניה אוחדה לה יחדיו, דווקא ברגעים ש״אימת הקפיטליזם״ הפכה מוחשית, היה עליהם להזדהות עם נרטיב היסטורי שונה לגמריי שגרמניה הנאו-ליברלית אימצה לעצמה. כך שהקואליציה רבת השנים בין מפלגתה של מרקל לסוציאל-דמוקרטים בפועל לא שקפה את השסעים החברתיים ברמה הארצית. לא מספיק היה לאחד את שתי הגרמניות על בסיס איחוד מוניטרי וגאוגרפי בלבד, אלא היה צריך לאחד אותן מבחינה תודעתית והיסטורית, לבנות נרטיב משותף כבסיס להזדהות, מבלי להתעלם מהעבר.

בפועל עד היום נוקטת גרמניה יד קשה הרבה יותר כנגד תנועות השמאל הקיצוני, כדוגמת ״אנטיפה״ (Antifa), לעומת אלו מהימין. בין אם באמצעי התקשורת, בפוליטיקה או בשיחות סלון, לאורך השנים שררה התעלמות עיקשת של המיינסטרים כלפי הקבוצות הלאומניות ומפלגת ה-NPD (המפלגה הנציונל-דמוקרטית של גרמניה), גם שזו הצליחה לעבור את אחוז החסימה מספר לא מבוטל של פעמים וזכתה למושבים בפרלמנטים של המדינות במזרח, כמו זקסן ומקלנבורג-פורפומרן, שוב ושוב בעשור האחרון. כך נוצר מצב שהניכור שחשו המזרח-גרמנים במולדת החדשה, בא על פתרונו בתוך הקבוצות הניציות ברמה המקומית, ואלו אימצו לעצמם את הנרטיב שהזרים והמהגרים הם אויבים לגרמניה, והפכו אותם לאחראים לשסע החברתי-לאומי.

כך הובנתה בתקשורת עשורים על גבי עשורים תדמית הבוחרים של הקבוצות הניציות בגרמניה, כלומר, אנשים ממעמד סוציו-אקנומי נמוך שברובם אינם משכילים ואינם מתקדמים. ואכן, הבחירות האחרונות הראו שיש גם אמת בדבר; במזרח גרמניה כל אדם רביעי נתן את קולו עבור ״אלטרנטיבה לגרמניה״. עם זאת, מחקרים חדשים מעלים שלא רק במזרח, אלא באופן כללי, באזורים שבבחירות 2013 מספר המצביעים היה נמוך, שם נצפתה השנה דווקא עלייה בשיעור ההצבעה ואחוזי הצבעה גבוהים בהתאמה ל״אלטרנטיבה לגרמניה״. יותר מזה, גם באזורים שבהם חל שיפור במצב הכלכלי וירידה באבטלה נרשמו אחוזי הצבעה גבוהים ל-AFD. 

הסבר אפשרי לכך הוא שבשונה ממפלגות ניציות אחרות, ״אלטרנטיבה לגרמניה״ מורכבת ממשכילים, בני המעמד בינוני-גבוה ואפילו גבוה, שמעבירים אמנם מסרים לאומיים קיצוניים, אך בדרך אלגנטית שהצליחה לעורר את הזדהותם של המתונים יותר. ״אלטרנטיבה לגרמניה״ מדברת קודם כל לאלו שהגלובליזציה השאירה אותם בודדים יותר, לאלו שלא מרגישים חלק מ״העולם החדש״, לשמרנים יותר, אלו שחיים על קצבאות, וכמובן לבעלי אג׳נדה גזענית.

כך נראה שחוסר הגמישות הפוליטית שגורר את גרמניה ככל הנראה לבחירות חדשות, משקף באופן דיי מדויק את חוסר הגמישות החברתי ואת השסעים העמוקים הקיימים בין חלקים שונים בחברה שזמן רב הרגישו שאין מי שבאמת שמייצג אותם; מצד אחד טוענת הממשלה שאין כסף להעלאת קצבאות הפנסיה. במקביל הפערים שבין העשירים לעניים במדינה גדלים מידי שנה, יוקר המחייה עולה ובהתאמה גם מספר העניים וחסרי הבית. כמו כן, הביקוש לדירות בערים המרכזיות עולה ואיתה גם הבנייה האינטנסיבית בערים וההשקעה בחברות זרות. בשביל זה דווקא לא צריך סטטיסטיקות, אלא פשוט לצאת לרחוב ולראות באופן פיזי את השינויים שחלו.

הפרסומים בתקשורת מעידים שוב ושוב על כך שיש למדינה מספיק רזרבות לממן את מאות אלפי הפליטים. כלומר, בעוד שהתנאים הסוציאליים של משלמי המיסים לאורך שנים לא השתפרו – אלא אפילו הורעו, ותחושת הביטחון נפגעה בעקבות פיגועי הטרור, נאלצו משלמי המיסים לממן מכיסם את זרם הפליטים, וכל זאת עוד אחרי שממשלת גרמניה הייתה לתומכת העיקרית בסיוע להצלת מדינות האיחוד, כמו יוון, איטליה וספרד.

במקביל לכך באמצעי התקשורת, כמו גם ברחוב, הערות גזעניות או אנטישמיות כבר לא יוצרות הדים ותרעומת כמו בעבר. ובין אלו שמגלים אדישות, יש יותר ויותר אנשים שנוטים לחוש הזדהות. הלך רוח מעין זה, באופן מודע או לא, מגביר את התמיכה במפלגה כמו ״אלטרנטיבה לגרמניה״, שמעצבת את האפיל המפלגתי שלה דרך כעס, תסכול ופחד– אותן תחושות המשותפות לא רק לימין, אלא גם לשמאל, שגם משם נדדו הקולות אל הימין הקיצוני.

אמצעי התקשורת מצידם ממשיכים לשרת את האליטות והזרם המרכזי, ולהתעלם ממפלגת ״אלטרנטיבה לגרמניה״, גם בנאומה הראשון בפרלמנט הלאומי. ולמרות זאת הצליחו הקיצוניים ועדיין, למצוא את דרכם אל הציבורים השונים דרך הרשתות החברתיות, ולעורר בזה עוד יותר את כעסו של הציבור, על כך שהמוסדות הפורמלים ממשיכים להתעלם מהם, ובכך אף פוגעים בדמוקרטיה בעצמם.

לכן היום, בניגוד לחברי הקואליציה ולנשיא שטיינמאייר, האזרחים הגרמנים דווקא לא מתנגדים לסבב בחירות נוסף, גם אם מדובר על עלות של 100 מיליון יורו. החשש מצידם של האליטות והמתונים הוא, שבעוד שכלפי המפלגות המתונות יותר התגבר חוסר האמון בבחירות האחרונות, סבב נוסף עלול להוביל עוד קולות מן המרכז למפלגת הימין הקיצוני. אך בסופו של דבר, החשש העיקרי של האליטות הוא שכל זמן שאין שלטון יציב, גם הכלכלה תיפגע. את האשמה בכך שהרכבת הקואליציה נכשלה, מטילים בתקשורת על המפלגה הליברלית, ה-FDP.

גרמניה לא תוכל לבסס את מעמדה לאורך זמן על כלכלה חזקה בלבד. כל עוד קיים חוסר שביעות רצון פנימי, כל עוד השסעים החברתיים עמוקים יותר מהמכנה המשותף, לאורך זמן זה ישפיע על מעמדה בקהילה הבינלאומית, וכחלק בלתי נפרד גם על המצב הכלכלי מבית. לא פעם אני שומעת מגרמנים שלמרות הכל ״זה לא פוגע בשגרת חייהם,״ ועדיין, המצב הפוליטי לא מעניין אותם כפי שאולי צריך היה לעניין את רוב האזרחים, כי הוא עלול בסוף להתנהל בידיים הלא נכונות. לגרמנים שמעוניינים בהמשך היציבות ופסיעה במתווה בו צעדה גרמניה בעשורים האחרונים ברור כי אין מנוס אלא להזרים את האנרגיה הכלכלית כלפי פנים, ולהשקיע את המשאבים גם בתנאים הסוציאליים, וגם בהון רוחני שיעצב אתוס מאחד וזהות לאומית. אמנם היא מנהיגת האיחוד האירופי, אך גרמניה שכחה את הבוחרים שלה, ושבזכותם ניצלו מדינות אחרות. עכשיו הגיעה זמנה להצילה מעצמה.

המאמר התפרסם ב-7.12.2017 בגיליון בנושא גרמניה של עיתון דה מרקר. לקריאת המאמר בעיתון

ד"ר יעל בן-משה היא עמיתת מחקר במכון בוצריוס ובמרכז ללימודי גרמניה ואירופה באונברסיטת חיפה ומרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה בירושלים.