אלו גבולות נחצים בין הורים לילדים?

במאמרו "למה הורים מנשקים את הילדים שלהם בפה?" (הארץ, 31.5.2018), מבקש אלון עידן להסביר את תופעת הידוענים המעלים לרשתות לחברתיות תמונות בהן הם מנשקים את ילדיהם בפה כביטוי לטשטוש גבולות: אלו שבין הילדות לבגרות, שבין האהבה ההורית לאהבה ארוטית, ושבין עקרון העונג לעקרון המציאות. 

פסיכולוגים התפתחותיים עוסקים בשנים האחרונות במאפיינים החדשים של ההתבגרות בחברה בת זמננו. יותר ויותר צעירים נשענים כיום על תמיכתם הרגשית והאינסטרומנטלית של הוריהם עד גיל מאוחר, תוך שהם נהנים מהאפשרויות הניתנות לאדם מבוגר מבלי לקבל על עצמם את המחויבות הכרוכות בכך. כתוצאה מכך, הולך ונוצר שלב התפתחותי חדש המכונה "בגרות מעוכבת". שלב המאופיין בכמיהה "לא להתבגר" ובילדותיות כסגנון חיים, כפי שבא לידי ביטוי במוזיקה, בטלוויזיה, בספרות ואפילו באופנה. 

המצב שבו צעירים נשארים בסטטוס של "ילדים" נוח גם עבור ההורים. הפרידה הרגשית מהילד וההכרה בכך שהוא אינו תלוי בהם יותר, יוצרת אצל הורים רבים משבר נפשי משל עצמו. לפיכך, הם מקבלים ברצון את המשאלה של הילד לא למהר להתבגר. ביטוי לכך אפשר לראות בפעילות של הורים ברשתות החברתיות, שם הם פונים בכינויים כמו "נסיך" ו"נסיכה שלי" לילדיהם הבוגרים. 

יתרה מכך, ערעור הסמכות ההורית, המהווה חלק מתהליך נרחב יותר של התפוררות הסמכות בחברה המודרנית, יוצר הורים "מוחלשים". הורים שעסוקים בלרצות את ילדיהם ומגמישים מאוד את הגבולות שהם מציבים להם. מה שיוצר בינם לבין ילדיהם יחסים סימטריים (בשונה מיחסים הירארכיים בהם הסמכות ברורה) בעלי גבולות מטושטשים.

אותם ידוענים הם פעמים רבות הורים צעירים שנמצאים עדיין בשלב "הבגרות המעוכבת". יתכן והעובדה שהגבולות בין ילדות לבגרות מטושטשים עבורם, באה לידי ביטוי בפרסום תמונות המייצגות, ולו באופן ויזואלי, יחסים סימטריים בינם לבין ילדיהם. 

גם הגבול שבין עקרון העונג לעקרון המציאות נעשה גמיש יותר. כשזיגמונד פרויד פיתח את שיטת הטיפול הפסיכואנליטית, הוא עשה זאת על בסיס טיפול בנשים צעירות אותן אבחן כלוקות ב"היסטריה": תופעה שבא קונפליקטים מיניים מודחקים באים לידי ביטוי במצוקות נפשיות ולעתים אף פיזיולוגיות (כתסמינים פסיכוסומטיים). למעשה, כל תורתו של פרויד נבנתה סביב הקשר תרבותי – הדחקת המיניות שאפיינה את התקופה ההיסטורית והסביבה התרבותית בה חי. במסה המפורסמת, "תרבות בלא נחת", הוא מעלה את הטענה לפיה התרבות מדכאת יצריו הטבעיים של האדם ובכך גורמת לו לתסכול וכאב.

בזמן שחלף השתנתה התרבות ללא היכר וכוחו של הסופר אגו נחלש משמעותית אל מול האיד (החלק באישיות המכיל את הדחפים). לסיפוק היצרים המיניים ודחפים אחרים יש כיום לגיטימציה ואפשרות לבוא לידי ביטוי בצורה חופשית הרבה יותר, ללא ייסורי מצפון ורגשות אשם שנלוו אליהם בעבר. 

אלא שכאן נשאלת השאלה – האם הגבול הזה נחצה במקרה של הורים המנשקים את ילדיהם בפה?

התשובה לכך תמונה בשאלה האם גם הגבול השלישי – שזה שבין אהבה ארוטית לאהבה הורית -היטשטש? רוצה לומר, האם נשיקה של ילד בפה ע"י ההורה היא אקט בעל קונוטציה מינית?

ביטוי פיזי מסוג זה של קרבה בין הורים לילדיהם מקובל בתרבויות רבות (בארצות לטיניות למשל). את ההבדל בינם לבין תרבויות בהן זה איננו מקובל ניתן לייחס לתפיסת המרחב הבינאישי - כפי שבתרבויות מסוימות מקובל שכאשר גבר ואישה נפגשים הם מתנשקים על הלחיים ובתרבויות אחרות לחיצת יד. הורה שחש עוררות מינית כתוצאה ממגע פיזי עם ילדו לוקה בהפרעה וזקוק לטיפול. בהנחה שזה איננו המצב אצל אלו המשתפים את התמונות המדוברות, אין לטעמי לייחס לסוג המגע הזה קונוטציה ארוטית.

אולם, נכון לתת את הדעת לתופעה אחרת שייתכן ומקבלת ביטוי בהתנהגות זו, והיא מצב של "היפוך תפקידים במשפחה". פעמים שההורים כן הופכים את ילדיהם לממלאי תפקיד של בני הזוג (מבחינה רגשית, לא מינית), כתוצאה מחסך הקיים אצלם. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהילד הופך עבורם למקור לתמיכה רגשית, נחמה ואישור.

מכיוון שילדים צעירים תלויים כמעט לחלוטין בהוריהם, הם מקבלים על עצמם את התפקיד שלא בטובתם. בייחוד ילדים בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה המזהים באופן לא מודע את מצוקת ההורה והצורך שלו. אולם היפוך התפקידים הזה בעייתי, משום שהוא מזניח את צורכי הילד עצמו ומעמיס עליו אחריות שהיא מעבר ליכולתו מבחינה התפתחותית .

האם התופעה של הורים המנשקים את ילדיהם בפה היא ביטוי לכך? זוהי לטעמי השאלה המעניינת שעולה ביחס לסוגיה דנן שנכון לתת עליה את הדעת מבחינה תאורטית ומחקרית.

לקריאת המאמר במדור הדעות של עיתון "הארץ" (9.6.2018)

* ד"ר יצחק אלפסי הוא פסיכולוג חברתי, מרצה בחוג למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית הדסה ירושלים, יו"ר בית"ר נורדיה לשעבר וממייסדי המועדון.