בין רב תרבותיות לכור היתוך סוציו-אקונומי

במשך שנים רבות מאז הוקמה המדינה נהוג היה לייחס לצה"ל תפקיד ביצירת כור ההיתוך הישראלי. הצבא היה המקום הראשון שהפגיש את העדות השונות בחברה כשוות וכפועל יוצא, טשטש במידה מסוימת את ההבדלים התרבותיים, לכדי תרבות יהודית ישראלית אחת ככל שניתן. 

בין אם הוא הצליח לעמוד בתואר שהוענק לו במסגרת תפיסת כור ההיתוך ובין אם לאו, עם השנים תפיסה זו התחלפה בתפיסת הרב תרבותיות ואיתה שמירה על השונות התרבותית של כל קבוצה בחברה. אולם, שתי התפיסות המנוגדות הללו שמתייחסות בעיקר לפן החברתי תרבותי, אינן נותנות בהכרח מענה להיבטים הסוציו אקונומיים. צה"ל אולי הפגיש ועדיין מפגיש חלקים שונים בחברה הישראלית, אך הוא אינו מפגיש את כל הקבוצות החברתיות ולבטח אינו משנה באופן מהותי את היכולת של הפרט להשתלב בחברה מבחינה כלכלית חברתית. 

לפיכך, האקדמיה הפכה להיות הזירה הראשונה והמרכזית שבה כל החלקים בחברה יכולים להיפגש, ובעיקר לזירה בעלת הכוח והתפקיד, ליצור מוביליות חברתית ולהעניק לכולם הזדמנויות שוות.

תפנית זו החלה באמצע שנות ה-90 עם הקמת המכללות הציבוריות שלמעשה הנגישו את ההשכלה הגבוהה לקבוצות נוספות בחברה. מגמה זו הלכה והתעצמה עד לימים אלו ככל שמספר הסטודנטים במכללות ממשיך לצמוח ואיתו כמובן צעירים רבים שמהווים דור ראשון להשכלה גבוהה במשפחתם.

במסגרת תהליך זה, לכלל מוסדות ההשכלה הגבוהה, לא רק האקדמיים, יש תפקיד כפול. מחד, תפקיד חברתי תרבותי ומאידך, סוציו-אקונומי. בהיבט החברתי תרבותי, אין זה מספיק שכולם נפגשים בזירה אחת, אלא המוסדות חייבים למצוא את הדרך באופן אקטיבי לייצר בין הסטודנטים אינטראקציות שונות, זאת על מנת שלא יחלפו כל שנות הלימודים, מבלי שהם למדו להכיר ולכבד זה את זה.

בהיבט הסוציו אקונומי, מוסדות ההשכלה הגבוהה מקנים להם הכשרות מקצועיות והשכלה שתאפשר להם להתפתח בשוק העבודה. בכך למעשה, הם מסייעים להם להתקדם מבחינה חברתית כלכלית, בהשוואה לנקודת הפתיחה שלהם, עת החלו ללמוד. נקודת פתיחה שכאמור לא השתנתה משמעותית עד לשלב זה בחייהם.

האחריות והפוטנציאל למוביליות חברתית בזירת ההשכלה הגבוהה גדולה אף יותר ומתחילה כבר במכינות הקדם אקדמיות השונות שמסייעות לרבים להשלים 12 שנות לימוד, לשפר ציונים או ללמוד שפה, זאת על מנת שיוכלו להתקבל ללימודים גבוהים. היא ממשיכה בהיצע של תחומי לימודיים רלוונטיים ויישומיים לשוק העבודה שיאפשרו להם לקדם את עצמם כלכלית. כמובן שהיא קריטית גם לאורך שנות הלימודים, על ידי הענקת יחס אישי וסיוע במידת הצורך לסטודנטים המתקשים בלימודים והיא אינה נגמרת בהענקת תעודת הסיום, אלא מתקיימת גם לאחר מכן, בפעילות של המוסדות השונים בתחום שילוב הבוגרים בשוק התעסוקה ועזרה בבנייה של מסלולי קריירה לטווח הארוך.

במצב אידיאלי, מתן האפשרות למוביליות חברתית צריך להתחיל כבר במערכת החינוך הפורמלית, בבתי הספר היסודיים והעל יסודיים. אולם, המציאות הישראלית מלמדת אותנו כי דבר זה אינו מתקיים. לדוגמא, בדיקה של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שבוצעה לאחרונה, מצאה ששני שליש מבתי הספר היסודיים־ממלכתיים שמשרד החינוך אישר להם לגבות בשנה שעברה מעל 2,000 שקל לשנה, מוגדרים כמוסדות חינוך ייחודיים ועל־אזוריים. משמעות הדבר היא שהם רשאים לקלוט תלמידים שבית הספר אינו נמצא באזור הרישום שלהם, מצב שיוצר בתי ספר לבעלי מעמד סוציו אקונומי גבוה המבקשים לרכוש שירותי חינוך איכותיים.

על כן, הדבר הופך את ההשכלה הגבוהה במדינת ישראל לזירה הראשונה ואולי היחידה בה ניתן לבצע את אותו תיקון חברתי שיצמצם את הפערים הסוציו-אקונומיים במדינת ישראל ובאותה נשימה, לא לוותר על ההזדמנות לייצר היכרות וכבוד הדדי בין חלקיה השונים של החברה הישראלית. 

לקריאת הכתבה שהופיעה באתר "דה מרקר" (16.10.18)
לקריאת הכתבה שהופיעה בעיתון "דה מרקר" (17.10.18)

*פרופ' ברטולד פרידלנדר הוא נשיא המכללה האקדמית הדסה ירושלים.