הנגשה זו לא מילה גסה

הנגשת ההשכלה הגבוהה בישראל היא משימה חברתית כלכלית מן המעלה הראשונה. המטרה שלה היא להגביר את השתלבותן של אוכלוסיות שונות בלימודים גבוהים וכפועל יוצא לשפר את מצבן הכלכלי ומעמדן הסוציו-אקונומי. התנאי של עמידה במשימה חשובה זו הוא כמובן חוסר פשרות בכל הקשור לרמה אקדמית ואיכות הוראה.

לצערנו הרב, בישראל ישנה במקרה הטוב שחיקה במונח הנגשת ההשכלה הגבוהה ובמקרה הרע, ישנה זילות של המושג. פתיחת שערי ההשכלה לאוכלוסיות המוחלשות שהתאפשרה בזכות הקמת מכללות רבות בישראל, נתפסת לעתים כשלילית והדבר מחמיר עוד יותר כאשר מקרים בודדים, חוטאים לתפקידם ותחת אצטלה של אותה הנגשה, לא שומרים על תנאי סף סבירים ורמה אקדמית ראויה.

אותם מוסדות פוגעים במשימת ההנגשה ובשם הטוב של מוסדות אחרים, בשל השיח המכליל ששגור בעולם ההשכלה הגבוהה. לדוגמא, כאשר מדברים על מכללות ומתכוונים אך ורק לסוג מסוים, פרטיות, ציבוריות או חינוך, הדבר יכול להשליך על כל הסוגים. יתרה מזאת, גם כאשר עושים הבחנה בין כל קבוצה, עצם העובדה שמשייכים מוסדות שונים לאותה קבוצה ולא בוחנים כל מוסד בנפרד גורמת להטיה בתפיסה. ההכללה היא תוצאה, הן של המחקר האקדמי ושל הסיקור התקשורתי בנושא, שעורכים השוואות וניתוחים בין קבוצות של מוסדות ומתוכן מסיקים מסקנות מרחיקות לכת על קבוצת מוסדות שלמה.

ההכללה כל כך טבועה בתוכנו שגם כאשר מוסד מסוים מואשם ברמה אקדמית נמוכה ובתנאי סף קבלה שכמעט ואינם קיימים, אזי שברובד הראשון, כל המוסדות שמשתייכים לאותה קטגוריה נפגעים וברובד השני נפגע גם השם הטוב של הנגשת ההשכלה הגבוהה בישראל.

לאור מציאות זו, מחובתנו למנוע את אותה הידרדרות ושחיקה ולהחזיר לאותה משימה חברתית את היוקרה והחשיבות המגיעים לה. הנגשה, משמעותה היא לסייע למועמדים ללימודים לשפר את נקודת הפתיחה שלהם על ידי מסלולים שונים של מכינות קדם אקדמיות. הנגשה, משמעותה היא לסייע לדוגמא לסטודנטים עם קשיי למידה על ידי מרכזים אקדמיים שייתנו מענה לצרכים שלהם, והנגשה, משמעותה גם להכשיר את סגל ההוראה לכיתות הטרוגניות רב תרבותיות.

כל ההיבטים הללו ויותר, חייבים להיות נר לרגלי כל העוסקים במלאכת החינוך בישראל ולא רק ההשכלה הגבוהה, כיוון שהנגשה, לא מתחילה ונגמרת בשנים האקדמיות של הדורות הצעירים שלנו. הנגשה מתחילה כבר במערכת החינוך הפורמלית והיא ממשיכה גם בתפר שבין האקדמיה לשוק העבודה או העולם המחקרי. לכן, מוסד אקדמי חייב לחשוב תמיד גם על הכנת הבוגר לשוק עבודה רלוונטי ומתפתח ובמקביל לתת לו את הכלים להמשיך לתארים מתקדמים, במידה ויבחר לעשות זאת. 

התנאי ההכרחי בעשייה זו הוא חוסר וויתור בכל הקשור לרמה אקדמית. אנחנו אולי נעזור לסטודנטים לכל אורך הדרך, אבל אנחנו לא נעשה להם פשרות אקדמיות. זהו האינטרס המובהק של כל מוסד השכלה גבוהה בישראל ושל החברה כולה, שהבוגרים שלו ימצאו עבודה בתחום לימודיהם, יתקדמו ויצליחו.

אולם, לא מדובר אך ורק באחריות של המוסדות עצמם, אלא זהו גם תפקידו של הרגולטור, במקרה זה, המועצה להשכלה גבוהה. עליה לוודא שבמציאות הנוכחית לא נוצרים מוסדות שחוטאים לתפקידם ופוגעים, גם אם לא התכוונו לכך, במשימה החשובה – הנגשה.

לקריאת המאמר בעיתון דה-מרקר (30.1.2018)

* פרופ' ברטולד פרידלנדר הוא נשיא המכללה האקדמית הדסה בירושלים.