חידת התאבדותו של רומן גארי

לפני כמה שנים שיחקנו בערב שישי את המשחק "נחש מי". כל אחד בחר דמות אחת והנוכחים היו צריכים לברר מי היא בשאלות שהתשובה עליהן היא כן ולא.

זה מישהו מהמשפחה? שאלה אמא שלי את בעלי.
כן, הוא ענה.
הוא טייס? שאל בני, שהיה קטן ונטה אז חיבה לטייסים.
כן, ענה הבעל.
אין לנו טייסים במשפחה, פסקה אמי.
יש לנו, התעקש בעלי. תחשבו טוב.
זה רומן גארי? שאלתי.
כן, ענה בעלי.
הוא לא מהמשפחה שלנו, הכריזה אמא שלי.
אז למה אני מרגיש שאני חי איתו?

במשך העשור האחרון בעלי אכן חי גם עם רומן גארי. אנחנו שלושה כאן. וזה טיבו של גארי. אם קראת ספר אחד בלבד שכתב, קרוב לוודאי שגורלו של בן זוגך נחרץ. כי גארי הוא גבר שכתיבתו מפתה ומחייבת וכשהוא מניח את הרגל בפתח הדלת, לא ניתן לסגור אותה עוד. 

ב-15 השנים האחרונות אני חוקרת את חייו ועבודתו של גארי במסגרת אקדמית בינלאומית. כתבתי עליו את עבודת הדוקטורט שלי בצרפת ופרסמתי על אודות עבודתו ספר ומאמרים רבים. בנו היחיד, דייגו גארי, איפשר לי לחקור את כתביו של אביו. כך יצא שהתגוררתי במשך חודש במנזר בנורמנדי וביליתי עם רומן גארי. או יותר נכון, עם הניירות שלו. מכתבים אישיים, חשבונות בנק, יחסים עם נשים, חוזים עסקיים, הסתבכויות ולחצים כלכליים ואחרים שהלכו וחשפו את מה שהביא למותו ביריית כדור מאקדחו האישי אחר הצהרים ביום חורף קר ב-2 בדצמבר 1980. 

מה הרג את רומן גארי? מי הרג אותו? האם היה זה אמיל אז'אר, אותה דמות שהמציא ארבע שנים לפני מותו כדי להשתחרר מהשם של עצמו? דמות שהפכה לדיבוק, ממנו, בסופו של דבר, לא הצליח להשתחרר? או שאולי היה זה משהו אחר?

שלושה חודשים אחרי מותו של רומן גארי נחשף על במת אולפן תכנית הספרות "אפוסטרוף" בהנחיית ברנאר פיבו, שרומן גארי הוא גם אמיל אז'אר. כך התגלתה הפרשייה השערורייתית ביותר שידע עולם הספרות בצרפת בשנות השמונים (ואולי עד היום). במדינה בה יוצאים כל שנה כמעט 80,000 ספרים חדשים ותעשיית הספרות מגלגלת כמה מיליארדי אירו טובים, לא הצליחו קוראיו של גארי לאתר בארבעת ספריו החתומים בשם אמיל אז'אר את טביעות האצבעות של הסופר המפורסם.

רומן גארי נולד בוילנה ב-1914 וגדל עם אמא חד-הורית, יהודייה ופרנקופילית מושבעת, שעשתה הכל כדי שבנה יהפוך להיות סופר צרפתי מפורסם, אהוב הנשים ואיש מצליח. גארי, שאהב את אמו אהבה עזה ואף הקדיש לה את ספרו האוטוביוגרפי "הבטחה עם שחר", המשיך לציית לה גם שנים אחרי מותה. הוא הפך לסופר מפורסם, מצליח, בעל קול בריטון וחזות גברית מושכת שגרמה לנשים ליפול לרגליו. 

גארי אהב נשים בחיים ובספרות. "הוא נהג לשכב עם נשים בקצב שאת שותה קפה" סיפרה לי בגעגוע אחת מחברותיו הרבות, ערב אחד מלא קופאין בפריז. גארי לא רק אהב נשים. הוא גם היה חלוץ מיגדרי ונתן לכל הדמויות הנשיות היהודיות שלו להוביל את הגברים לניצחון על רקע מלחמת העולם השניה והשואה. הנשים בספריו של גארי הן חזקות, חכמות, שורדות ומלאות תושיה בין אם הן נערות צעירות (זושיה ב"חינוך אירופי") או נשים מבוגרות (מאדאם רוזה ב"כל החיים לפניו" ומאדאם ז'ולי ב"עפיפונים"). ככלל, היחס שלו אל האישה הוא תמיד מכבד ומאדיר, גם אם מבחינה מעמדית וחברתית היא נחשבת נמוכה. רוב דמויות הנשים היהודיות שלו הן זונות טובות לב בעלות חוש הומור וחוש צדק מפותחים, שיודעות להשתמש בנשיות שלהן לטובתן. גארי מגדיל ומשתמש בכוחן האדיר של הנשים כדי להקטין גברים. אם רוב הנשים בספריו הן אומניפוטנטיות, רוב הגברים הם אימפוטנטים. זה כמובן כולל ספר אחד "כאן פג תוקף כרטיסך" שמוקדש לאין-האונות בו נתקל גבר צרפתי בגיל העמידה אל מול זוגתו הצעירה.

ארבע שנים לפני מותו, בהחלט לפני שתכנן גארי את התאבדותו, עברה עליו תקופה מבלבלת. מצד אחד הוא הגיע לצרפת כבנה של מהגרת יהודיה, חד-הורית ועניה שנדד ממקום למקום. מצד שני, בגיל 62 החזיק מספר בתים ברחבי העולם, היה טייס, דיפלומט שנהג לארח בביתו שבהוליווד את מרילין מונרו ופרנק סינטרה, וגרוש מהסופרת הבריטית עטורת הפרסים לזלי בלאנץ' והשחקנית ההוליוודית האמריקנית ג'ין סיברג. נשים וגברים חיפשו את חברתו, הוא פרסם ספרים רבים שהפכו לרבי-מכר מצליחים ומכניסים מבחינה כלכלית, ובכל זאת, רומן גארי לא היה מרוצה. 

נדמה היה שקיים סכסוך תמידי בין החוויה הפנימית שלו לזו החיצונית. בתוך עצמו נשאר גארי אותו ילד בן 14 שהגיע לניס, העיר הדרומית והחמימה של צרפת, המציא את עצמו מחדש וזכה לתשואות ולהערצה מאמו, חבריו ומבוגרים אחרים בהם נתקל בדרך. למראית עין היה גבר גבוה, יפהפה ומרשים שדאג לכל מי שהיה לצדו, ולא ניכר היה שהוא זקוק לחיזוקים חיצוניים. באחד ממכתביו אף כתב שמבקר סיפרות ניגש אליו במסיבה ואמר לו שמכיוון שגארי לא הודה לו על ביקורת טובה שכתב עליו בעבר, הוא פרסם ביקורת קרירה על ספרו החדש. גארי גיחך לשמע הקטנוניות הזאת בביטחון רב, אבל היה זה באותה תקופה אז הרגיש גארי שהקוראים כבר לא מעריכים אותו, ומבקרי הספרות כלל לא טורחים לקרוא את הספרים שלו. והוא לא אהב את ההרגשה הזאת. הוא הרגיש בודד. הוא רצה שיאהבו אותו, שיאמרו לו שוב עד כמה הוא מוכשר ומוצלח. קרוב לוודאי שהתגעגע לאמא שלו, שכל כך האמינה בו תמיד. לכן החליט לעשות מעשה.
גארי כתב ספר קטן בשם "חיבוק גדול" על יחסים בין קוזן, בחור צרפתי בודד ומתבודד שחולק את חייו עם נחש (הספר יצא החודש בעברית בהוצאת עם עובד).

"רק רציתי להניח עליו את ידי אחרי שיתפרסם" כתב גארי במכתב אחר. הוא לא תכנן לפרסם את הספר בשם בדוי אבל רגע לפני הפרסום, חוש ההומור שלו מהול בעלבון על עולם הספרות שזנח אותו, ובחיבה להרפתקאות, הביאו אותו ליצור את מה שמכונה עד היום בצרפת בשם "פרשיית אז'אר". כך יצא שגארי שלח להוצאת הספרים שלו מעבר לכביש של דירת מגוריו, את הספר בחתימתו של אחד, אמיל אז'אר. 

השם בעל הניחוח המוסלמי קסם לגארי וגם העובדה שגם גארי וגם אז'אר משמעותם הם "שרוף" ו"אבנים לוחשות" ברוסית. הוא צייד את השליח בסיפור עלילתי על כך שנאסר על אמיל אז'אר להכנס לצרפת והשמועות החלו להשתולל. היו שסיפרו שאז'אר הוא רופא שעשה הפלות וברח מצרפת מחשש למאסר. אחרים גרסו שהוא טרוריסט לבנוני. היו נשים שנשבעו שניהלו רומן סוער עם אותו אמיל אז'אר. בינתיים, הספר הקטן והלא מחייב הזה התפרסם וגארי הניח עליו את ידו בידידות וחייך. מבקרי הספרות נפלו בפח והיללו את הסופר הצעיר והאנונימי, שהיטיב לתאר את הבדידות הפריזאית של שנות השבעים.

גם קוזן, דמות המספר והדמות הראשית ב"חיבוק גדול", ממש כמו גארי, הוא גבר אחוז בעולם הפנימי שלו ללא קשר לזה החיצוני. הפתרון שלו לבדידות הוא נחש פיתון אדיר ממדים (שני מטרים ועשרים סנטימטרים) אותו הוא מביא לדירתו הפריזאית אחרי טיול במרוקו.

קוזן הוא מתבודד בעל כורחו שלא רוצה להיות לבד. הוא תועה בפריז בבדידות מזהרת, מנהל יחסים שמתקיימים רק בתוך הראש שלו עם מדמואזל דרייפוס, קולגה שחורת עור מהמשרד לסטטיסטיקה בו הוא עובד, ובטוח שהוא עומד להתחתן איתה. הוא אוהב להתלפף בנחש הפיתון שמאפשר לו להרגיש את גבולות גופו ולהוכיח לעצמו שהוא באמת קיים. עד כדי כך הוא בודד.

אם הפרסום של "חיבוק גדול" עבר בשקט יחסי, גארי וודאי לא תאר את ההצלחה שיביא פרסומו של הספר הבא של אז'אר "כל החיים לפניו", שעוסק ביחסים בין זונה יהודיה ומבוגרת שמגדלת נער מוסלמי. כל-כך הצליח הספר עד שנכנס לרשימה של פרס "גונקור" הצרפתי שמבטיח למחברו תהילת עולם. גארי כבר זכה בפרס בשמו שלו וידע שאדם יכול לזכות בו רק פעם בחייו. הוא יצר קשר עם עורכת הדין ג'יזל חלימי, שייעצה לו בחום לוותר על הפרס כדי לא להסתבך בפלילים. וועדת "גונקור" הודיעה שאי אפשר לוותר על הפרס. אז'אר זכה בפרס וזו שהיתה איתו בחדר סיפרה שהשמחה של גארי היתה מהולה בבהלה. גארי הבין שהוא צריך להעניק גוף לאמיל אז'אר והזמין את פול פבלוביץ', בן דודניתו, דינה, לבוא להתגורר אצלו בבניין, ולהתחפש לאמיל אז'אר.

 גארי העסיק את פבלוביץ' במסגרת מספר רב של חוזים שנחתמו ביניהם כאשר השניים לא מפסיקים להתקוטט מי מהם הוא אמיל אז'אר האמיתי. בשלב מסויים, כנקמה על כך שפבלוביץ', בניגוד להוראותיו של גארי, חשף עצמו כאז'אר בפני התקשורת, גארי כתב לאז'אר אוטוביוגרפיה דמיונית בו הוא מתאר אותו כסכיזופרן שנכנס ויוצא מבתי חולים לבריאות הנפש. הספר "פסבדו" התפרסם בעברית לפני כשנה בהוצאת מעריב/כתר. (גילוי נאות: השתתפתי בעריכתו וכתבתי לו הקדמה).

הספר הרביעי והאחרון שכתב גארי בשם אז'אר "חרדתו של המלך סלומון" היה מפוייס יותר, אבל כלל את כל מה שגארי עצמו חווה באותם ימים: סחיטה, תלות וסליחה. שלמה רובינשטיין "מלך המכנסיים" של פריז מעיד לטובתה של מדמואזל קורה, למרות שנטשה אותו במהלך מלחמת העולם השניה לטובת קצין גסטאפו ולא ביקרה אותו אפילו פעם אחת במרתף בו הסתתר בשאנז-אליזה. כדי להתנקם בה, או אולי כדי להזכיר לה את מה שהפסידה, מעסיק שלמה רובינשטיין נהג מונית צעיר שנראה בדיוק כמותו בצעירותו. הוא שולח אותו לביתה של מדמואזל קורה כדי לפתות אותה ולהחזיר אותה בחזרה לזרועותיו.

אז מה הרג את רומן גארי, שעד היום ידוע שהתאבד באותו אחר הצהרים? זוגתו האחרונה סיפרה לי לפני כמה שנים, שנהג להשאיר לה מכתבי פרידה והתאבדות רבים ברחבי הבית, בין השאר במגירת הלנז'רי שלה. אחדים מהמכתבים הללו התפרסמו ואחרים עדיין לא. דייגו גארי, בנו, לא מאשר לי לגלות את התשובה לשאלה הזאת, אותה מצאתי בארכיון. מעט אחרי שקראתי בו הוא הוציא את כולו מהמנזר ומחזיק בו במסגרת אישית, לא מאפשר לקרוא בו עוד. אפשר להבין שגארי תיחזק חיים ומוות מלאי מסתוריות, ובהחלט ייתכן שסביבתו הקרובה ממשיכה לשמר את אותו ערפול כדי שהעניין בסופר לא יתפוגג.

אולי העדר התשובה האמיתית, שתתגלה ביום מן הימים, היא חלק מקסמו של גארי. ייתכן שהתעתוע מתחזק את הלב הספרותי של הסופר שממשיך לפעום כמעט ארבעים שנה אחרי שזה של גארי נדם. ואולי ארבע המילים האחרונות, "השתעשעתי כהוגן, תודה ולהתראות", איתן חתם את האפוס המרשים של כתביו (32 ספרים ב-4 שמות בדויים ב-66 שנות חיים), הן ההסבר הקליל איתו העדיף לסכם את הווייתו בעיקר בתקופה האישית הקשה שעבר לפני מותו. ייתכן שאנחנו לא צריכים לדעת מה הרג את רומן גארי, כי רק כך הוא נשאר עוד קצת בחיים.

לקריאת המאמר באתר "הארץ", מגזין סוף השבוע

* ד"ר מאיה גז היא חוקרת ומרצה באוניברסיטת תל-אביב ובחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה.