הצד המואר של הקורונה

האם אפשר לדבר על הצד המואר של הקורונה? את נגיף הקורונה לא אנחנו זימנו לעצמנו ועושה רושם שהוא כאן כדי להישאר לפחות בשבועות הקרובים. הוא כאן והוא זימן לנו נסיבות שאינן מוכרות לאיש מאיתנו. תחת נסיבות חדשות ודרמטיות ההתנהגות האנושית היא חדשה ודרמטית. כיוון שרב העיסוק בקטסטרופה הבריאותית, הכלכלית והתיירותית הצפויה או שאינה צפויה לנו, אני רוצה להעלות לרגע קט שיח אחר. לנסות להתעלם מהפחד, מחוסר הוודאות, ממשבר התיירות והעסקים הקטנים והגדולים וממה שעלול לקרות לזכויות הפרט שלנו בימים הבאים, ולראות שגם דברים טובים צצים לנו כאן מתחת לאף. לרגע אחד, אולי שווה להרים את הראש מהביצה ולראות את הצד המואר של נגיף הקורונה.

הדבר הטוב הראשון שהצמיחה ביצת הקורונה הוא קיומו של אויב משותף וקל להגדרה שניצב מול הכפר הגלובלי כולו. קל לראות את זה במה שנראה כשיתוף פעולה כן ואמיתי בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית. סוף סוף אויב שלישי, לא אנושי, שאינו מבחין בין זהויות לאומיות, שאינו דובר עברית, ערבית או סינית, ומזכיר שבסופו של דבר כולנו רוצים לחיות. 

הדבר השני הוא ההתנהגות האזרחית. לו היו אומרים לנו לפני מספר חודשים כי אזרחי ישראל יצטרכו להכניס את עצמם לבידוד מתוך אחריות פנימית, ובעיקר כדי להגן על קשישים וחולים, היינו מתקשים להאמין. תרבות יישור הפינות, גניבת הרמזור האדום כי מה הסיכוי שיש שוטר מאחורינו, ההסתמכות על כך שאיש אינו רואה, כל אלה הן יסוד מוסד בתרבות הישראלית. ואילו עתה קיימת השערה ש 70 עד 80 אחוז מהישראלים נענים ומקיימים את ההוראות. ערבות הדדית? משמעת? אחריות? זאת, גם זאת, מסתבר ישראל 2020, ויש להודות על כך בלב שלם. בין אם המוטיבציה לכך היא פחד ובין אם ברגעי האמת מסתבר כי יש לנו אמון במערכת הרבה יותר מכפי שאנו מוכנים להודות בימים כתיקונם.

הדבר השלישי הוא נוכחותן של הרשתות החברתיות בחיינו. איפה הבדידות של החדר האטום ממלחמת המפרץ? הרשתות מנקבות חורים גדולים ברשת הבידוד והבדידות. אני מתעלמת לרגע מהפייק ניוז, מהשיימינג, מליבוי ההיסטריה ומשאר הצדדים הפחות יפים של הרשתות החברתיות בימים אלה. אני קוראת ניסיונות אמת לעודד, לעזור, להשיב לשאלות שמציקות. פוסטים רבים נפתחים בשאלה: 'מה כדאי לי לעשות עם הילד', או 'האם כדאי לי ללכת לבחינה'. הרבה הרבה תשובות כנות ואמיתיות מציפות את הרשת. בלי ציניות, בלי רשעות, בכתיבה מאדם לאדם.

ויש גם אקולוגיה והתקררות כדור הארץ. בימים האלה עקומת הפקקים השתטחה מעט ופליטת גזי החממה נרגעה לרגע. הכדור שלנו יכול לקחת נשימה עמוקה. מגיע לו. בעצימה של עין אחת אפשר גם להודות על היכולת הרגשית המפליאה ממש של ראש הממשלה לפצל את עצמו ולעסוק בו זמנית בקורונה, בהרכבת ממשלה, בהתמודדות עם כתב אישום פלילי. וגם זאת: עושה רושם שלעת עתה יש מספיק אנשים חכמים במדינת ישראל שברגע האמת יודעים לאחד כוחות, אחד עם שטריימל על הראש ואחד בלעדיו, להניח בצד שיקולים פוליטיים ולהתמקד במה שחשוב באמת. בלי ציניות ובלי אינטרסים זרים.
ואפשר להתפעל באמת מצוותי הרפואה שתוך סיכון לא מבוטל עושים את המוטל עליהם. ואפשר לשמוח על החוסן הכלכלי המצוין של מדינת ישראל שהוא ייתרון עצום בימים קשים. ויש להודות למגוון ערוצי הבינג'. מה היינו עושים לו היינו עדיין בעידן הטלוויזיה החד ערוצית.

ואי אפשר לסיים את העיון הקצר בצד המואר של הקורונה בלי להזכיר את הנחמן שי החדש בדמות משה בר סימן טוב, מנכ"ל משרד הבריאות. הוא מדבר יפה ורהוט, בגובה העיניים. הוא מצליח לעורר אמינות בתנאים קשים של חוסר וודאות. והוא נראה אינטליגנטי. במלחמת המפרץ נפוץ הסטיקר 'ינוחמן בעלי' והכוונה הייתה לאותו נחמן שי שביקש מאיתנו לשתות מים בחדר האטום כדי להרגע. אני מצפה לקופירייטינג שינפק לנו סטיקר חדש.

* פרופ' עו״ד דליה גבריאלי נורי היא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת, המכללה האקדמית הדסה, ירושלים
** המאמר פורסם במקור בעיתון ״ישראל היום״ (17.3.2020)