למה התקשורת בפאניקה מ-Deep Fakes ומה הסכנה בסיקור כזה?

תכני מדיה סינטטיים, ובמיוחד סרטוני דיפ-פייקס, כך מספר עומר בן יעקב בצדק, יוצרים חזית חדשה במלחמה נגד מידע כוזב: צבאות קטנים וחכמים, שנועדו לזרוע דיסאינפורמציה, להפיק סרטוני פורנו פוגעניים ולהתסיס את המערכת הפוליטית, חיים בינינו מבלי שנדע לזהותם.

בגדול, כמו שכתבות מרובות על הנושא מספרות לנו, דיפ פייקס בפרט - אבל טכנולוגיות אינטילגנציה מלאכותית, למידת מכונה ורשתות נוירוניים ברשת באופן כללי - פה כדי להטיל אימה על כולנו. העתיד הוא כמובן עתיד דיסטופי - האדם מפסיד למכונה, ופרקים של סדרת הטלוויזיה "מראה שחורה" יחווירו אל מול ההרס שיוצרות כיום המכונות הטכנולוגיות. במחקר שערכתי עם עמיתה (יעל אופנהיים) מאוניברסיטת חיפה, אף מצאנו שעיקר הדימויים והנרטיבים דרכם מתוארות טכנולוגיות מסוג זה בעיתונות העולמית נוטים להדגיש ערעור, שבר, אובדן והרס עתידי של האנושות.

חשוב לציין שההיסטריה העיתונאית לא מנותקת מהקשר. ראשית, טכנולוגיות מהסוג המתואר אכן מערערות תפיסות מקובלות לגבי תיעוד המציאות ולגבי עובדות ואמת. פעמים רבות קשה לזהות אם הווידאו בו צפינו או ההקלטה שלה האזנו הם טקסטים סינטטיים שהופקו על ידי מכונות. הגוף האנושי והידע הקיים לא מיומנים מספיק כדי לזהות אותם. בנוסף, גורמים שונים ומגוונים אכן משתמשים בטקסטים סינטטיים, אם כדי ליצר תסיסה פוליטית ואם כדי לייצר סרטונים פורנוגרפיים (וכמו שכבר ידוע, בסוף הכל באינטרנט מתלכד לזה).

אבל בין לבין, נראה שעיתונאים ועיתונאיות המסקרים את הנושא נוטים להדגיש את הסנסציוני, המפחיד והדיסטופי. בדיוק בגלל זה חשוב שניקח רגע בנקודה זו כדי לציין שדיפ-פייקס מבוססים על טכנולוגיה שיש לה היבטים חיוביים מרובים. חוקרים וחוקרות של מחלת האלצהיימר, למשל, יצרו סרטונים סינטטיים של מוחות פגועי אלצהיימר כדי לאמן רשתות אלגוריתמים לזהות ולאתר את המחלה בשלביה הראשוניים. יצירת נתונים באמצעות טכנולוגיה זו מאפשרת מספיק מידע לניתוח באמצעות אינטיליגנציה מלאכותית, ובו זמנית שומרת על פרטיותם של חולים וחולות שלא מעוניינים שהמידע שלהם ישותף בפומבי. על ידי יצירת כמויות עצומות של תוכן סינטטי, חוקרים וחוקרות בתחום אימנו מכונות ורתמו יכולות אלו בכדי לשפר ולייעל יכולות איבחון רפואיות, שיצעידו מחקר רפואי עשרות שנים קדימה.

באופן דומה, מניפולציות קול מבוססות דיפ-פייק מאפשרות להפיץ בצורה חיובית מסרים חשובים לאנושות. קחו לדוגמה את הווידאו בו דייויד בקהאם עוזר לקדם מודעות למחלת המלריה שעדיין פוגעת באוכלוסיות רבות בעולם. בווידאו שהופק באמצעות טכנולוגיות דיפ-פייק, בקהאם מוסר מידע על המחלה בתשע שפות שונות, כשרק אחת מהן היא שפה שהוא דובר - שאר השפות הושתלו בצורה סינטטית אל הווידאו המקורי. המידע הכוזב, במקרה הזה, היה חיוני, חשוב ויותר מהכל נרתם כדי לסייע לעמותות בתחום לקדם מודעות ומימון למיגור המלריה.

אז למה בכל זאת עיתונאים ועיתונאיות מסביב לעולם מתעקשים להיצמד לצדדים המפחידים והמסוכנים של טכנולוגיות מהסוג הזה? למה בסיקור ודיווח עיתונאי נמשיך לשמוע יותר על הרע מאשר על הטוב?

הנטייה הזו אינה חדשה, ומסתמן שסביב אינספור טכנולוגיות חדשות החברה נוטה להיצמד לחששות של הרס שיגיע מהשימוש באותה טכנולוגיה: הדפוס הביא איתו את הפחד מאובדן השליטה של הכנסיה והוגדר כמסוכן; הטלוויזיה הביאה איתה את הפחד מאובדן הסולידריות החברתית ושבירת המבנה המשפחתי; ודיפ-פייקס? הם הביאו איתם נבואות זעם על אובדן האמת, אובדן הידע החברתי והרס האנושות.

האם דיפ-פייקס מערערים את מה שידוע לנו על אמת? כן, הטכנולוגיה עושה זאת. האם זה אומר שהכל רע ומפחיד? לא. אמנם יש הרבה טוב, אבל כבר למדנו שברשת כמו ברשת, הסנסציוני מוכר - והקליק בייט מוכר אפילו יותר. ועיתונות, כמו עסקים רבים אחרים שמתחרים על תשומת ליבנו באינטרנט, צריכה רווח.

מה שחשוב הוא שנזכיר לעצמנו בהקשר הזה שלעיתונאיות ועיתונאים יש גם תפקיד חברתי חשוב. בעצם ההיצמדות לנרטיב הדיסטופי, הם חוטאים בשני מובנים: ראשית, בהצגה חד-ממדית של המציאות, ללא תרומה לקידום הבנה מורכבת של נושאים כמו טכנולוגיה ופוליטיקה. במקום לעורר היסטריה, המרחב העיתונאי יכול לעודד דיון מושכל בנושא, להציג מגוון נקודות מבט, להציג לצד המפחיד והדיסטופי גם את החיובי והחיוני, ולעזור בעידוד אוריינות דיגיטלית במקום עוד מסרים מהסוג המתסיס והמפחיד.

העניין השני, ולטעמי לא פחות חשוב, הוא הדגשת הרכיב האנושי. בעצם ההיצמדות לפחד מהרכיב הטכנולוגי, העיתונות העכשווית עושה הנחה גדולה לכל משתמשי ומשתמשות האינטרנט. נכון, דיפ-פייקס מפחידים - הם מערערים את התפיסה שלנו במציאות ומפרים הרבה ממה שידענו על תיעוד ועובדתיות. אין עדיין טכנולוגיית אינטיליגנציה מלאכותית שיודעת לזהות מספיק טוב סרטוני דיפ-פייק. אבל חשוב שנזכור שמי שמייצרים דיפ-פייקס, מי שמפיצים אותם, מי שמקבלים מידע כוזב בוואטסאפ ומעבירים אותו הלאה, מי שלא עוצרים לחשוב בביקורתיות על התמונה שהם ראו או ההקלטה שהם שמעו בפייסבוק או בטוויטר, הם אנחנו.

אנחנו, האזרחים הפשוטים, אמנם לא יצרנו את האלגוריתם, אבל אנחנו ממשיכים לקחת חלק בהפצת התכנים. את זה העיתונות לא מהדהדת מספיק חזק - לנו יש תפקיד אזרחי, תרבותי ופוליטי בנקודת המפנה הנוכחית. לצד עיתונאיות ועיתונאים שמסקרים את הנושא, אנחנו צריכים וצריכות לקחת אחריות, לגלות ביקורתיות ולזכור שמאחורי הרבה מהתוכן שמועבר היום ברשת יש אינטרסים. אינטרסים הם לא דבר חדש, דיפ-פייקס כן. זה לא אומר שהאנושות תיהרס, זה רק אומר שכולנו - עיתונאיות ועיתונאים, משתמשי ומשתמשות מדיה - צריכים וצריכות להיות מעט יותר ביקורתיים.

* המאמר פורסם במקור במדור ״קפטן אינטרנט״ של עיתון הארץ אונליין
**ד"ר איה ידלין-סגל היא מרצה בכירה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה בירושלים