למידה מרחוק באקדמיה – מציאות משתנה אך לא חזות הכול

מזה מספר שנים שהאקדמיה בישראל מפלרטטת עם הרעיון של קורסים מקוונים ולאורך השנים האחרונות נעשו ניסיונות שונים שהיוו אחוז קטן ולא משמעותי מהלמידה שברובה נשארה פרונטלית. בישראל, היו שהשתמשו בכך כמנוף לביקורת נגד האקדמיה ונאמר שוב שהיא מתקשה להתניע שינויים.

משבר הקורונה אילץ את כל המוסדות האקדמיים בישראל לעבור ללימודים מקוונים במהירות שיא וכך תוך שבוע-שבועיים מאז החלו ההגבלות של משרד הבריאות, סמסטר ב' באוניברסיטאות והמכללות בישראל נפתח בלמידה מקוונת. 

אני לא בטוח שישנו ענף בישראל ובעולם שעשה שינוי של כמעט 180 מעלות בזמן כל כך קצר והסתגל בצורה יחסית טובה למציאות החדשה שנכפתה. בניגוד למערכת החינוך הבית ספרית שהחלה לחזור בהדרגתיות, באקדמיה, הנחת המוצא היא שלפחות עד סוף השנה האקדמית הנוכחית, רוב הלימודים יישארו מקוונים. מעבר לעובדה שברגע האמת, האקדמיה הוכיחה שהיא פחות שמרנית ממה שחושבים, נשאלת השאלה האם למידה מקוונת היא העתיד של האקדמיה ומה יהיה ביום שאחרי?

עוד מוקדם לחזות בוודאות איך תיראה שנת הלימודים האקדמית הבאה ואלו שתבאנה אחריה, אך דבר אחד בטוח – מה שהיה הוא לא מה שיהיה. לדעתי, בין אם הגבלות מסוימות יישארו אתנו לטווח זמן ארוך ובין אם לאו, המציאות החדשה תהיה מציאות משולבת. קורסים מסוימים יישארו במתכונת מקוונת, אך עדיין חלק משמעותי מהלמידה יישמר במתכונת הפרונטלית. מעבר לכך, אנחנו נראה יותר ויותר קורסים היברידיים שישלבו בין למידה פרונטלית להרצאות מקוונות, אך בשום פנים ואופן לא נפרד לחלוטין מההוראה הפרונטלית והערכים המוספים שהיא מייצרת. 

אם למדנו משהו בשנים האחרונות באקדמיה הוא שהקניית ידע היא לא חזות הכול! ידע אולי ניתן להעביר מרחוק, אך ערכים כמו חשיבה יצירתית, עבודת צוות, חשיבה ביקורתית והקניית כלים לניתוח והתמודדות עם סיטואציות חדשות ומשתנות, מצריכים קשר ישיר ובלתי אמצעי בין מרצים לסטודנטים ובין סטודנטים לסטודנטים. קשר שלא בהכרח מתאפשר כשרוב הלמידה נעשית בזום או בגוגל מיט והמרצה מדבר מול מסכים שחלקם הגדול בכלל כבויים, שלא לדבר על חוסר הנכונות של הסטודנטים להשתתף באופן מעשי בשיעור.

קורסים שלמים סינכרוניים או א-סינכרוניים, בהם המרצה מדבר במשך כל השיעור אל מצלמה עם אינטראקציה מינימלית בינו לבין הסטודנטים, עלולים להחזיר אותנו שנים רבות לאחור. כבר היינו באקדמיה שבה המרצה מקיא את הידע שלו וההצלחה של הסטודנטים תלויה ביכולת שלהם לקלוט ולעבד את המידע. אלמנטים של דיון אמיתי ופורה שממנו לומדים לא רק הסטודנטים אלא גם המרצה עצמו, לא יתאפשרו במתכונת מקוונת מלאה ולכן יהיה חשוב לשלב בין שיעורים תיאורטיים שניתן יהיה לקיים מרחוק לבין שיעורים בכיתה.

לכך יש להוסיף את הנדבך החברתי החשוב של הנגשת האקדמיה לאוכלוסיות רבות ומגוונות ולערך העצום הקיים בהפגשת סטודנטים מרקעים שונים בקמפוסים וליצירת תכניות ופרויקטים חברתיים שמחזקים את החוסן החברתי של הדור הצעיר. כל זה לא יתאפשר עם רוב הלמידה תעשה מרחוק.

מחקרים ראשונים שבוצעו על ידי חוקרים במכללה האקדמית הדסה ובחנו את ההשלכות של הלמידה מרחוק על מרצים וסטודנטים ברחבי הארץ בזמן תקופת הקורונה מלמדים כי המציאות שבה כל הלמידה עברה למתכונת מקוונת אינה משפיעה לטובה על הסטודנטים וגם על המרצים עצמם. לתפיסתי, אם נמצא את האיזון הנכון בין הפרונטלי למקוון, נרוויח את היתרונות של כל אחד מהם ונקטין עד למינימום את החסרונות. 

לפיכך, עוד מוקדם לחשוב שלמידה מרחוק תהפוך להיות חזות הכל באקדמיה, אך בהחלט אפשר לנצל את המציאות שנכפתה כדי להצעיד את האקדמיה ואת ההשכלה הגבוהה בישראל למחוזות חדשים שמשלבים בין היתרונות של הקדמה הטכנולוגית כדבר מתבקש בעידן שבו אנו חיים לבין היבטים שונים אקדמיים וחברתיים שמתאפשרים לנו בזכות הנוכחות של סגל אקדמי וצעירים רבים ביחד, האינטראקציה שלהם האחד עם השני והערך המוסף שנובע מכך. 

* פרופ' ברטולד פרידלנדר הוא נשיא המכללה האקדמית הדסה בירושלים.
** מאמר התפרסם במקור גם בעיתון דה מרקר. לקריאת המאמר באתר דה מרקר