תחרויות יופי מושכות קהל מקומי ובינלאומי. הן מייצגות ערכים, תפיסות, ודפוסי התנהגות שמאפיינים קבוצות נבחרות. תחרויות יופי הן פלטפורמה לעשייה, רכישה ושמירה על זהות ותרבות. שאלות של מגדר והשתייכות מקומית עומדות במוקד הגדרתן ואפיונן. לתחרויות המיועדות לנערות, לנשים קשישות, לילדות, לנשים מלאות, לנשים המשתייכות לעדה ולמגזר מסוים ועוד מתווספת גם הצהרה חברתית, לא פעם כזו המאתגרת נורמות חברתיות. התחרות מסייעת בחשיפת נורמות אלה, ומציבה בצדן חלופות אסתטיות לתפיסות הגמוניות רווחות .

באר-שבע, ׳בירת הנגב׳ אינה מתחייבת לנורמות מסוימות ואינה צריכה לעמוד בציפיות המקובלות במרכז הארץ. מאפיינים אותה מתחים: בין שממון פריפריאלי למטרופולין, בין דחייה למשיכה, בין גאווה מקומית לבין הנטייה למדוד עצמך מול "המרכז". אי ההתאמה בין המקום הפיזי, האידיאולוגיה הציונית והאוכלוסייה המקומית גרמה לאזרחי העיר לתור אחר מרכיבים של ייחודיות. למרכיבים אלה ביטוי ביצירתן של תחרויות יופי מקומיות: תחרות "מיס הנגב", תחרות "מלכת היופי השמנה של ישראל" ותחרות "אידיאל היופי והחן של גיל הזהב". תחרויות אלה זוכות בו בזמן גם בתמיכה ממסדית, המצביעה על השאיפה לייצר לכידות תרבותית-מרחבית, שונה וייחודית לנגב.

בסדרה של נופים באר-שבעיים ודיוקנאות של נשים הקשורות בעולם היופי המקומי, אני בוחנת זירות של עולם היופי כפי שהוא מוכתב בעיר, ומנסה להבין כיצד המקום והמרחב משפיעים על התרבות והנורמות החברתיות הרווחות בו ומעצבים אותן. אולי מדובר ב"נראות עממית" כפי שהגדירה זאת אחת המתמודדות שראיינתי. הבגדים, למשל, הם פרי בחירה אישית, וכך גם האופן שבו בוחרות המתמודדות להציג את עצמן על הבמה. ואולי, יותר מכל, בלגיטימציה שמעניקה העיר, כמטרופולין של הדרום, לשוֹנוּת כמאפיין ייחודי, המתקבל בחמימות, משפחתיות וגאווה מקומית