הרשמה אונליין
כניסת סטודנטים ומרצים
מאמר חדש פורסם לאחרונה לד"ר עו"ד דוד לביא, מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת. שם המאמר: 'כמעט כעין נשיא' - החכם באשי כדמות לאומית בעיתוני אליעזר בן־יהודה. המאמר פורסם בכתב העת "ישראל" (2)26 ,2020,
כתב עת אקדמי לחקר הציונות ומדינת ישראל, בהוצאת אוניברסיטת ת"א.
אודות המאמר
המאמר מראה שכבר בראשית העיתונות העברית בארץ ישראל (המחצית השניה של המאה ה-19) נקטה העיתונות העברית במה שאולי היינו מכנים היום פרקטיקות של "הון שלטון עיתון", כלומר השלטת קו פוליטי ברור, על פי דעת המו"ל.
לאליעזר בן יהודה אולי לא היה הון רב, אבל היה לו עיתון, "הצבי", שבאמצעותו חולל מהפיכה בשפה ובתרבות העברית. אין ספק שהייתה לו דעה ברורה כיצד בדיוק אמורה להיראות ההתארגנות הלאומית היהודית. הוא דגל בלאומיות ליברלית, חילונית ואירופית. במסגרת זה ניסה להציג מוסדות דתיים ותיקים כגון הרבנות הראשית (החכם באשי) באור פוליטי-לאומי במקום באופן הדתי המקובל. הדבר נעשה באמצעות שלל תחבולות שמוצגות במאמר.
פעמים רבות סטודנטים בחוג לפוליטיקה ותקשורת שואלים על מניפולציות בתקשורת של ימינו, ואני אוהב להראות להם שלכמעט כל מניפולציה תקשורתית יש שורשים בימי ראשית העיתונות העברית. האליטה הפוליטית והתקשורתית בישראל צועדת (בדרך כלל,0 ללא מודעות רבה מדי) בנתיב שהותווה בידי אליעזר בן יהודה לפני למעלה ממאה שנה מבחינות רבות: הון שלטון, דת-מדינה, היחס לסמלים לאומיים וכו'.
ניקח למשל את העובדה שהשלטון בישראל מעביר לכלי תקשורת בישראל עשרות מיליוני שקלים בשנה (בדמות פרסומות, הקלות, תמיכות ומה לא). השלטון מעוניין בשליטה בתקשורת ובדעת קהל טובה לקראת מהלכים שהוא מתכנן. התקשורת מעוניינת לשרוד ומספרת לעצמה שמי שמזרים את החמצן אליה איננו נהנה מפריבילגיה כלשהי ביחס למי שמקמץ ידו. רק שכנראה הפרינציפ תמיד היה דומה. גם אליעזר בן יהודה קיבל תמיכה מאיל הון בעל עניין. משעשע אותי למשל לדמיין את סניגורו של שאול אלוביץ, לשעבר יו"ר "בזק" והבעלים של אתר "וואלה" טוען בישיבת בית-המשפט הקרובה בתיק 4000 "כבוד בית המשפט, גם אם נכונה הטענה שמרשי קיבל הטבות ששוות מיליונים כדי להטות את הסיקור ב'וואלה', הרי שאין כאן עבירה שכן הוא נהג על פי מסורת ישראלית מקובלת ורבת שנים, מראשית ימי העיתונות. הברון רוטשילד העביר לבן יהודה 1,800 פרנק כל שנה וזכה בסיקור אוהד, שגרם להקטנת התקשורת השלילית על מעשי הפקידים הלא אהודים שלו, למעשה הדי-שנואים, במושבות ארץ ישראל".
המאמר על יחסי בן יהודה והחכם באשי מדגים שמאז ומעולם היחס של התקשורת אל מוסד הרבנות הראשית היה כפול פנים: מחד, דברי קילוסין וכבוד מופרז כלפי חוץ, ומאידך, ניסיון להנדס אותה ואת פעולותיה, ללא כל סנטימנט דתי. הפתרון היה לעשות אבחנה בין "דת" ל"דתיים", ולתקוף רק את האחרונים. קחו למשל את יאיר לפיד. לפיד הוא מנהיג של מפלגה חילונית מובהקת, אך אם תשימו לב, לעולם הוא איננו יוצא נגד הדת עצמה. הוא אפילו צולם חבוש כיפה ומעוטף בטלית. בדיוק כמו בן יהודה הוא איננו מתבטא כנגד ערכי הדת אלא ממקד את ביקורתו בעיקר כנגד אורחות החיים של הדתיים. החילוניות הישראלית רוצה להחזיק במקל משני קצותיו: היא רוצה בהמשך קיומה של הרבנות הראשית כמקור של סמכות מסורתית ושליטה, אך מנגד מסרבת לקבל שלרבנות – לפחות בעיני ראשיה - יש ריבון אחר, ולנצח מבקשת להנדס אותה ולהוביל אותה לכיוונים ליברליים ושוויוניים: דוגמה אקטואלית, שתלויה ועומדת כעת בבג"צ, היא העתירה המבקשת לכפות על הרבנות להעניק תעודות המעידות על ידע רבני גם לנשים.
דברים שנחמד לדעת
למכללה האקדמית הדסה יש קשר היסטורי לעיתונות של משפחת בן יהודה. איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, המשיך את המורשת המשפחתית וערך את עיתונו "דואר היום" במשרדים שהיו ממוקמים בבניין הקשתות של המכללה ברחוב החבצלת.
המאמר המלא באתר אוניברסיטת תל אביב
דף הבית של החוג לפוליטיקה ותקשורת
