הרשמה אונליין
כניסת סטודנטים ומרצים
המעברות הן הצלע השלישית ב'משולש המזרחי'
'ליד מחסן הבגדים במחנה ניצב 'תור'. כולם מצפים לרבקה המחסנאית, איכרה צעירה וחסונה, אוי לאיש אשר יחוש את נחת זרועה [...] היא משליטה כאן סדר: 'איפה נעליך'? היא גוערת בתימניה שרק נעלי בית קרועות לרגליה. 'ויולט' – זו עולה מעיראק – 'לבשי את הסוודר שלך! ואתה! – תימני זקן – 'שוב בלי גרביים? לא תקבלו אצלי כלום! יש לכם גם בגדים, גם נעליים! ראיתיכם ממרפסת ביתי בשבת, כולכם הייתם לבושים [...]'. ורבקה מסבירה לנו: 'צריך לדבר איתם כמו עם ילדים, אחרת אינם מבינים [...]'.
זהו ציטוט מתוך כתבה במעריב מ-1951 המספרת על החיים במעברת יוקנעם. המעברות הן הצלע החלשה יחסית של 'משולש' סוגיות הקשורות זו לזו. שתיים מהן זוכות לאחרונה לעדנה תקשורתית. הראשונה היא הכרה ומודעות שלא נראתה דוגמתן בפרשת חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן. השנייה, פרסום המלצות ועדת ביטון בנושא קהילות יהדות המזרח וספרד וקריאה חד-משמעית ליישומן בפועל. המעברות הן הצלע השלישית במשולש המזרחי הזה הראויה אף היא למינוף תקשורתי.
בישראל חיים כיום מאות אלפי אנשים שהם או צאצאיהם היו תושבי המעברות, רובם המכריע יוצאי המזרח וספרד. זיכרון החיים במעברה נותר לעתים קרובות כפצע פתוח שעובר מדור לדור. הגיעה השעה לייצר מרחב הכלה ופיוס בשיח הישראלי גם לפרק המשמעותי הזה בסיפור הישראלי.
סיפור המעברות מסופר על פי רוב מעיני הקולטים, אך יתירה מכך, הוא מוסמך לסיפור העליות הגדולות. הצרוף 'עליה ומעברות' הוא צרוף מקטין ומתנצל. הוא מבקש להצדיק ולתלות את תנאי החיים הקשים במעברה ואת הימשכותם הבלתי נסבלת בנסיבות יוצאות הדופן של העליות שנות החמישים. המעברות ראויות לעמוד כמושא תרבותי ומחקרי עצמאי. ראוי לשאול: האם אנו מכירים בשמם את גיבורי המעברות? האם אנו מכירים את הטרגדיות המושתקות של התינוקות והילדים שנפטרו במעברות בחורפים הקשים של 1951 ו 1952? שימור והחייאה של זיכרונות ועדויות אודות החיים במעברה מנקודת מבטם של דרי המעברות עצמם, כגון פרויקט 'הקשר הרב-דורי' וסיפורי המעברות של יוסי אלפי, זקוקים וראויים לעידוד וטיפוח ממסדי.
ובחזרה למחסנאית ממעברת יוקנעם. אפשר להבין את המוטיבציה הפסיכולוגית שליוותה את הקולטים הוותיקים וגרמה להתנשאותם ביחס לדרי המעברה. לא רק הבדלי השפה, המוצא, המראה, המנהגים, התרבות ומה שכונה 'מנטליות' הזינו הבנייה לעומתית של שתי הקבוצות. ריבוד זה התחזק גם לאור העובדה ש'הוותיקים' של ראשית שנות החמישים עלו אף הם זמן לא רב קודם לכן. תחושת 'הוותק' החשובה במיוחד בחברה הישראלית (אולם כמובן אינה מייחדת רק אותה) וודאי התחזקה מאוד עם הגעתם של 'עולים חדשים מאד'. דרי המעברות העצימו את תחושת הערך העצמי וההון הסמלי שרכש עולה חדש שהפך ל'וותיק'. מסיבה זו אפשר לקרוא בעיתוני התקופה דברים כגון אלה שמספרת באותה כתבה קלוטילדה 'הגננת היקית' על ילדי המעברה ש'רובם המכריע מעדות המזרח': 'עברית ידעו הילדים בבואם לגן? – אף לא מילה. ותרבות כלשהו הייתה להם? – גם לא זכר לכך [...] לא השתמשו מימיהם בכף' [...]. עתה בכוחה של הגננת להתפאר כי כל הילדים בלי יוצא מן הכלל, אוכלים כהלכה, מדברים עברית ומצוידים בתלבושת.
אפשר לטעון כי פצע המעברות היה רלוונטי לשעתו. 70 שנה חלפו מאז הוקמו המעברות הראשונות ויש להניח לו. אולם פרק המעברות ראוי להעלות למרכז סדר היום לא רק כפרק וכמורשת היסטורית אלא גם משום שהוא בעל השפעה מכרעת בהבניית העוני והפערים החברתיים בישראל של היום. ולא רק זה. התרבות הישראלית היא תרבות זוכרת. זו תרבות שחוגגת מדי שנה את חג המכבים, שמלמדת בבתי הספר על אורי ודודו וחנה סנש. בתוך סיפורי הגבורה הללו, ראוי שנזכור גם את המעברות. השיח הביטחוני פינה מקום בשנים האחרונות גם למורשת האזרחית ובתוך כך ראויים החיים במעברות לתפוס מקום כפרק של גבורה אזרחית.
זוהי קריאה לשרים ולחברי הכנסת. יש להקים ללא דיחוי מוזיאון מעברות כלל-ארצי ולמסד מאגר מידע ועדויות. צריך להעניק מלגות שיעודדו מחקר בנושא זה ולקרוא רחובות ע"ש המעברות. הזמן אוזל שכן הדור הראשון, הזוכר והסובל ביותר של תושבי המעברות הולך ונעלם. יש לקדם את 'חוק המעברות' שייעשה סדר וצדק וידאג לשימורו של פרק מרכזי בהיסטוריה הקצרה של ישראל.
