המתמטיקה יכולה להמתין

רבות דובר בתקופה האחרונה על הצורך בהגדלת כמות התלמידים שלומדים מתמטיקה בהיקף 5 יח"ל בתיכון. שר החינוך נפתלי בנט אף הציג לפני כחצי שנה תכנית שמטרתה להכפיל בתוך ארבע שנים את מספר התלמידים הניגשים לחמש יחידות בגרות במתמטיקה. הנשיא לשעבר שמעון פרס גויס למאמץ ומחקרים מלומדים צוטטו למכביר בטענה כי מי שלומד 5 יח"ל מתמטיקה בתיכון זוכה לשכר גבוה יותר, שנים אחר כך, בשוק העבודה.

הרשו לי לחלוק על התפיסה שמקדשת את לימודי המתמטיקה. יותר מזה, לדעתי, את שנות התיכון הסוערות מצד אחד, ומעצבות מהצד שני, חשוב יותר להקדיש לאזרחות, היסטוריה ונושאים שיגדלו את האדם הבוגר בהמשך, לכדי אזרח ראוי בדמוקרטיה הישראלית המורכבת. המתמטיקה יכולה להמתין.

אני רוצה לטעון שבהקשר המתמטי ניתן לחלק את תלמידי התיכון לכמה קבוצות: הקבוצה הראשונה מורכבת מאלה שכבר לומדים מתמטיקה בהיקף רחב. עליהם אין טעם להרחיב את הדיון, אותם אנחנו לא צריכים לעודד, כיוון שהם עושים זאת ממילא. מנגד, בקיצון השני מצויים אלו שאינם מצליחים 'להתחבר' למקצוע הזה לחלוטין. הם סובלים מספיק גם ככה וימצאו בעתיד את הדרך לתרום למשק הישראלי בדרכים אחרות, לאו דווקא כמהנדסים.

לקבוצה השלישית, האמצעית, משתייכים אלה שמבחינת הפוטנציאל שלהם וצורת החשיבה איתה הם נולדו או אותה הם רכשו בשנות הילדות המוקדמות, היו יכולים ללמוד מתמטיקה בהיקף נרחב, אך לא עושים זאת. התכנית של נפתלי בנט נועדה בעיקר לקבוצה הזאת. אולם, גם אותה יש לחלק לשתי תת-קבוצות: לתת קבוצה א' שייכים כאלה שלא לומדים מתמטיקה בהיקף נרחב משום שלא ניתנה להם ההזדמנות לכך, או לא ניתן להם העידוד לכך.

בתת קבוצה ב' נמצא את אלה שלא לומדים מתמטיקה בהיקף נרחב משום שבגיל התיכון היו להם קוצים בישבן, ציפורים בראש, סערה בלב, ובקיצור: רגשית הם לא היו פנויים למאמץ, להשקעה, או שלא ראו את התועלת שתצמח להם מכך. מן המפורסמות היא שגיל ההתבגרות עבור חלק מבני הנוער הוא גיל של סערה ומשבר. לא בדיוק הלך הרוח המתאים לחקור פולינומים, לפתור אי-שוויוניים, או למצוא מתי, איפה ואיך, ייפגשו שתי רכבות שיוצאות זו לעומת זו.

מסע היחצ"נות ללימודי מתמטיקה בהיקף רחב מיועד לתת קבוצה א': לבעלי הפוטנציאל שלא היו להם נגישות או עידוד מתאים. אולם, לדעתי חשוב יותר להתמקד בחלק השני של בעלי הפוטנציאל (בתת קבוצה ב') ולעשות זאת בשלב בו הם אחרי התיכון, לקראת לימודים אקדמיים.

בדרך כלל, בשלב זה בחיים, ה-'מתבגרים בדימוס' כבר יותר מיושבים בדעתם, ועשויים להבין טוב יותר מדוע כדאי להם לעשות מכינה של כמה חודשים, אשר תקנה להם 5 יח"ל מתמטיקה (ואולי גם פיזיקה או מדעי המחשב) בבגרות, ותעודת כניסה ללימודים מדעיים, הנדסיים, שאחר-כך יטיבו איתם (ועם המדינה) לשארית חייהם.

בשלב זה בחיים, בהינתן פוטנציאל אינטלקטואלי מתאים (שנרכש בילדות, ולא בתיכון), אין צורך ביותר ממספר חודשים כדי לרכוש במכינה אקדמית את הידע הנלמד ב- 5 יח"ל מתמטיקה בתיכון. ואם הידע יירכש בסמוך לכניסה ללימודים אקדמיים, הוא יהיה טרי יותר, וזמין יותר לסטודנט.

לדעתי, כדאי להציע לבוגרים צעירים, בשלב עליו אני מדבר, הלוואה עומדת, לשם השלמת בגרות במתמטיקה בהיקף 5 יח"ל. למי שישלים את הבחינה, ויפנה ללימודים אקדמיים בתחום הנדסי או מדעי, ההלוואה תהפוך למענק.

להערכתי, כך נוכל להגדיל את כמות הסטודנטים בחוגים הרלוונטיים במידה רבה יותר מאשר על-ידי עידוד תלמידי תיכון, שעוד רחוקים מלימודים אקדמיים, ללמוד מתמטיקה בהיקף רחב.

כראש חוג למדעי המחשב במכללה אקדמית אני פוגש מעת לעת סטודנטים שעשו מהלך שכזה: כדבריהם, בתיכון הם "עשו שטויות", ולא למדו כהלכה. בעלי המזל ביניהם, לקראת שלב הלימודים האקדמיים עשו מכינה, ואחריה הגיעו ללימודים עם יכולות ראויות וטובות. את אלה שאינם בעלי מזל, אני חושש שאיני פוגש, וחבל שכך.

לקריאת המאמר ב"דה-מרקר"