נכשל באזרחות: אל תתפלאו שתלמידים לא יבינו מהי דמוקרטיה

ספר הלימוד החדש של מקצוע האזרחות הוא עדות לאיכות תוצר לימודי הנובע מעירוב של פוליטיקה בפדגוגיה. הרצון לממש את הכוח הפוליטי בכל היבטיו, ולעצב תפיסות חדשות לגבי מהות המשטר הדמוקרטי שלנו, באים לידי ביטוי בהצגת דמוקרטיה מסורסת מנקודת מבטם של מבקריה, בביקורת פוליטית על בית המשפט העליון, בבלבול מושגי שתלמידים לא יוכלו להבין, ובאילוץ הדת אל תוך לימוד הדמוקרטיה ללא קשר וצורך.

הוראת הדמוקרטיה מנקודת מבטם של מבקריה

זו לא תהיה הפרזה לומר שמי שכתב את הפרקים על הדמוקרטיה בספר האזרחות החדש הם מבקרים של צורת המשטר הנהוגה בישראל, הדמוקרטיה הליברלית. האחראיים על הפרקים אודות הדמוקרטיה הם ד"ר אביעד בקשי (העורך הראשי) וד"ר אסף מלאך (יו"ר ועדת המקצוע באזרחות). שניהם אנשי הימין הדתי-לאומי. נקודת המוצא והמטרה שלהם היא להציג ולהצדיק את מודל "הדמוקרטיה הצרה" כשלטון רוב גרידא תוך הפיכת החלק הליברלי וההכרחי של הדמוקרטיה לעניין אידיאולוגי-ערכי שנמצא במתח ואף מתנגש עם הדמוקרטיה הצרה.
הכותבים מדגישים כי הדמוקרטיה הצרה היא משטר המבוסס על החלטת הרוב. מדעני מדינה מכירים סוגי משטרים אלו כמדינות חופשיות-למחצה לפי Freedom House, מדינות שהחופש לאזרחים בהן הוא קטן יותר מאשר בדמוקרטיות ליברליות. אלו משטרים שהם תחנת מעבר אל הדמוקרטיה הליברלית או בדרך למשטר אוטוריטרי, כמו תורכיה ורוסיה בהן יש בחירות והרוב קובע.

הפרקים על הדמוקרטיה מדגישים שפגיעה בזכויות אדם אפשרית כאשר יש התנגשות ביניהן "לאינטרס הציבורי". כל אדם המצוי בספרות יודע שהדברים עומדים בניגוד גמור לעקרונות השיטה שלנו ושל הדמוקרטיות הליברליות בעולם. הדברים גם עומדים בסתירה לנאמר במקום אחר בספר אודות ההגבלה על עיקרון הרוב (בעמוד 152). אבל הכותבים מתאמצים להסביר שלפי המודל הדמוקרטי "הצר" מותר לפגוע בזכויות אדם או בזכויות המיעוט, אם כך הרוב החליט.
הם מסכמים את הדיון בדמוקרטיה בדברים המזעזעים הבאים: "המחלוקת מתחדדת בשאלת היקף ההגנה על זכויות אדם במצבים שבהם היא מתנגשת בעקרונות שלטון העם ושלטון הרוב, אשר מעוניין לעיתים לפגוע בערכים האלה בשם האינטרס הציבורי". מדוע הרוב מעוניין לעיתים לפגוע בזכויות אדם ומהו בדיוק "האינטרס הציבורי"? התשובה במילים פשוטות: רוב אקראי יכול למנוע שוויון או לדכא זכויות אדם – נניח מהקהילה הלהט"בית או מקבוצת מיעוט לפי צבע עור או לפי זרם דתי או להכריח אדם חילוני להינשא ולהתגרש דרך מוסדות דת – ולפי הספר זה בסדר גמור. זה "האינטרס הציבורי". הרוב קבע. במילים אחרות, המחברים הפכו את הדמוקרטיה הליברלית בישראל למחלוקת פוליטית.

הדמוקרטיה נגד בית המשפט העליון

ועוד באותו פרק קצר (שבעה עמודים!) על הגדרת הדמוקרטיה כותבי הספר מוצאים לנכון לבקר את בית המשפט העליון. הם מסבירים שלפי המודל של הדמוקרטיה הצרה פסילת החלטת רוב (בלי סייגים לאיזו החלטה) מנוגדת למעשה לדמוקרטיה והיא נובעת מהשקפת עולם: "אם יפסול בית המשפט את הכרעת הרוב משום שהיא מנוגדת לערכי הדמוקרטיה כהשקפת עולם - דווקא בכך תיפגע הדמוקרטיה". כי לפי המחברים בגישה הצרה של הדמוקרטיה "אין הצדקה להעדיף את שיקול הדעת של בית משפט, שקבע כי נפגעת זכות, על פני שיקול הדעת של נבחרי הציבור, שמסקנתם הערכית היתה שונה מזו של בית משפט. לכן, דווקא כפיית פרשנות מסוימת של זכויות אדם על נבחרי הציבור היא זו שפוגעת בדמוקרטיה, במובנה הבסיסי כשלטון העם."

לפי כותבי הספר כנראה שנבחרי הציבור חסינים מפני טעות. כל החלטותיהם הן ערכיות גרידא ולכן מוצדקות. טעויות פרוצדורליות אינן נלקחות כאן בחשבון או התנגשות עם חוקי יסוד שעליונותם על חוקים רגילים ותקנות מוזכרת במקום אחר בספר. לדידם, התערבות בית המשפט בכל החלטת רוב, תהא מה שתהא, היא פגיעה בדמוקרטיה. מעניין שהתערבות הנגיד בקביעת מדיניות הכלכלית של מדינת ישראל אינה נתפסת כפגיעה בדמוקרטיה אבל ביקורת שיפוטית להגנה על פרטים וקבוצות מוחלשות היא כן.

אז מהי בעצם דמוקרטיה ליברלית?

המחברים אינם מסתפקים בהעדפת הדמוקרטיה הצרה על פני הדמוקרטיה הליברלית. הם מקדישים פרק חדש (י"א) הכולל עשרה עמודים למודלים כביכול של דמוקרטיה ליברלית: האינדיבידואלית, הרפובליקנית והרב-תרבותית. המחברים יוצרים מיש-מש מושגי באופן שאולי מתאים לפלפול בסמינר באוניברסיטה אך בטח לא לבני נוער בגיל 17 שלא יבינו מה רוצים מהם לכל הרוחות. זהו חומר שפשוט לא מתאים לתלמידים וכל מטרתו היא לקדם תפיסות המדגישות את החשיבות והקדימות של הקהילה ביחס לפרט. אז במקום להסתפק בהדגשת חשיבות הקהילה באחד הפרקים האחרים, המחברים מסרבלים ומסבכים את הוראת האזרחות בהכנסת פרק מיותר ומבולבל.

דת בכל מקום

האובססיה של המחברים בדבר הזיקה שבין הדת לדמוקרטיה באה לידי ביטוי באופנים רבים. אסתפק בכמה דוגמאות לסיום. ראשית המחברים פותחים את הדיון בחלק אודות הדמוקרטיה באמירה ש"עם הצגת עקרונות הדמוקרטיה יוצגו גם ערכי דת – יהדות, נצרות, איסלאם ודרוזית – העולים בקנה אחד עם ערכי הדמוקרטיה. מתוך כך יובהר שהדמוקרטיה אימצה חלק מהערכים ההומניסטיים האוניברסליים המצויים במקורות הדתיים." מקריאת הפרקים הרלוונטיים אפשר לומר שכלל לא מובהר שהדמוקרטיה אימצה ערכים הומניסטים ואוניברסליים מהדת, וספק אם הקביעה הזאת היא נכונה היסטורית.

במספר מקומות ניכר הניגוד בין עקרונות הדמוקרטיה לעקרונות הדת המוצגים על ידי המחברים. למשל בעמוד 122 בדיון על האמנה החברתית מביאים המחברים דברים אודות "משמעותה של האמנה ביהדות". הם מסבירים שבניגוד להוגים המערביים, המשמעות של האמנה החברתית במסורת היהודית היא שהסכמת עם עומדת "ביסוד הכפפתו למשטר שרשאי לצמצם את חירותו" ושבימי הבית השני משמעה של האמנה היה בעצם "הסכם חברתי בין העם לבין המנהיגים לקבל את התורה כחוקה של עם ישראל השב ליהודה". לדברים אלו אין קשר לדמוקרטיה אולם זה לא מפריע להכניסם בכל זאת.

הכותבים גם מפנים את התלמידים להרהר בדברי חז"ל ולהשוותם לתפיסה הליברלית: "כל מי שעוסק בתורה הרי הוא בן חורין לעצמו. כלומר, החירות מושגת דווקא על ידי קבלת עול מלכות שמיים". הדברים כמובן הפוכים לתפיסה הדמוקרטית-ליברלית המדגישה בחירה חופשית אבל זה לא מפריע להם לדחוף את הדת לכאן גם כן.