השתעבדות מרצון

עצרת התמיכה המבוימת של ראש הממשלה גררה אליה את תחנות הטלוויזיה, הכתבים הפוליטיים ואת תכניות האקטואליה. כולם פענחו את נאומו רווי ההיסטריה, את שפת גופו התיאטראלית, הופעתה של שרה נתניהו בעקבות הפרסומים על כתב אישום, ואפילו קאיה הכלבה עלתה לסדר היום על הוצאות הבונזו מקופת המדינה.

הצגה חסרת תוכן זו פחות העידה על תחכומו של רה"מ, ויותר על עזות מצח. ההמון שבא להריע לרה״מ, נתפס בעדשת המצלמה לרוב מרחוק, כדי ליצור תחושה של כמות בלתי נתפסת של תומכים, וממבט על הם בסך הכל כך נשארו חסרי פנים, ללא מאפיין, ולכן גם לא מוגדרים או משויכים לקבוצה כלשהי. למעט קבוצת ההתנגדות של הנכים שנשארה בחוץ, רוב התמונות מאותו הערב הוקדשו לצילום של רוה״מ מלמעלה, כ״מורם מעם״, ומתחתיו תמונה של המון אוהד.

אין לי כוונה לומר שהבחירה הדמוקרטית עפ״י רוב היא חסרת ערך, אך מתקבל כך רושם מוטעה, שאלו הם האנשים שמבססים את שלטונו של רוה״מ למורת רוחם של רבים אחרים.

במאה ה-16 במסה על השתעבדות מרצון תאר הפילוסוף הצרפתי אטיין דה לה בואסי (Étienne de La Boétie) את יחסי הכוח בחברה ואת היחסים שבין השליט לנתיניו. הוא ניסה להבין כיצד ייתכן שעל אף הסבל שנגרם ל״אנשים הפשוטים״, הכוונה היא לא בעלי הון ולא פשוטים מהבחינה הערכית, הם עדיין בוחרים להשתעבד אליו. ההסבר של דה לה בואסי הוא דווקא שבסיס הכוח אינו טמון בתכונותיו או פעולותיו של המנהיג – אם בכריזמה שלו או ביכולת שלו לנצל את שירותי התקשורת כדי להעביר מסרים, וגם לא בתמיכת ההמונים. אלא שכוחו דווקא מגיע מהמוסדות והארגונים המשרתים את השלטון.

אם נשליך זאת להיום, אז הכוונה של דה לה בואסי היא שגופים כגון הבנקים, חברות תקשורת, רשויות עירוניות, תאגידים, או חברות קטנות יותר – כל עוד הם מרוויחים באיזשהו אופן מעמדתו הכלכלית-פוליטית של השליט, הם אלו שידאגו להשאיר את המצב על כנו. כך גישתו הפונקציונאלית לכוח של דה לה בואסי, מושכת את הכוח מהשכבות היותר חלשות, כמו אלו שבאו לתמוך בנתניהו בעצרת. משום שאלו, בניגוד לבעלי האינטרסים – שהפעם ולא באופן מפתיע לא הגיע אף אחד מהם – אינם מחזיקים במידע מספיק חשוב, כזה שהוא בעל השפעה על כיסם וכסאם של אחרים.

כלומר, ״האנשים הפשוטים״ הם הדשא עליו יושב המנהיג. הם מרפדים את השיח היבש והאינטרסנטי שבין בעלי ההון, התאגידים, והשלטון, ש״תחת הרודן הגדול״, אומר לה בואסי, הופכים ״להרבה רודנים קטנים״, ומעניקים לשליט בדמוקרטיה את הקלות הבלתי נסבלת שבאמצעותה הוא מרשה לעצמו להפעיל מניפולציה רגשית, לרמות ולהסית, כנגד חלקים אחרים באוכלוסייה. בואסי היה מתאר את אותם התומכים, כאנשים המשלימים עם מצבם, שהמחשבה על שינוי מאיימת עליהם, ועל כן אין בהם את האומץ לדרוש את חירותם. כלומר, עפ״י גישתו של בואסי, רצונם של אלו להיות תחת חסותו של המנהיג, להיות בצל כוחו ממלאת את תומכיו במשמעות שהם זקוקים לה בחייהם, אך זוהי משמעות שלא מתורגמת לכוח פוליטי משמעותי.

מנגד, רק בעלי האינטרסים מחזקים את מדיניות השלטון, ויכולים להשפיע על שיקולם ורצונם של השכבות החלשות להשתעבדות כלפי המנהיג. עפ״י גישה זו יש מקום לשנות את הנטייה, כמו גם את הסיקור התקשורתי שנסחף לעיתים אחר הקרקס הנודד של נתניהו ושימת המשקל על חסרי הכוח, על אותם חסרי פנים, כמי שמעצימים את המנהיג בבחירתם, או מנגד על רוה״מ עצמו, כמי שיש בכוחו להשפיע על דעת הקהל ולבסס באמצעות עצרות תמיכה, ראיונות ספונטניים, יועצי תקשורת ודף פייסבוק, את שלטונו, ולאמץ גישה יותר פונקציואלית לכוח ומקורו.

לאמץ גישה שלא שמה את הדגש על כוחו של המנהיג, במקרה הזה רה״מ נתניהו, אלא על בעלי האינטרסים שמאפשרים את המשך קיומה של אפליה כלכלית לא שוויונית, שימוש לא ראוי בכספי ציבור, וגם בעת קיומו של חוק – לאפשר מדיניות שאין בבסיסה צדק וההגינות הראויים בחברה מתוקנת. רק כך אפשר יהיה לפתוח לאור, גם אם במעט, את עיניהם של ההמון שהסתנוורו מהפנסים שעל בימת התאטרון שבמשחק הפוליטי.

הכותבת היא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה, ועמיתת מחקר במכון בוצריוס ובמרכז ללימודי גרמניה ואירופה באוני' חיפה.

לקריאת המאמר באתר "הארץ"