זו לא הדתה זה עידוד לחוסר מחשבה

לכאורה אין קשר בין הקמפיין ל-5 יח׳ מתמטיקה וחיזוק הקשר של הישראלים היהודים לירושלים, אבל זה רק לכאורה. מפני שלשמירת ההפרדה בכותל, מתמטיקה, וההמחזה של הגאולה בגני הילדים יש מכנה משותף עמוק; חיזוק התבניות שבבסיס המחשבה והיצירה, והטמעת תבניות חשיבה שיהיו חלק נגיש ושמיש בתחומים רבים בחייהם של הישראלים, כמו למשל בחיי אישות, חינוך, עבודה. אך בניגוד לגישה הרווחת (ולא האישית) החיובית כלפי חשיבות המתמטיקה, המשוואה הכוללת עלולה להסתיים בסימן מינוס.

אני לא נגד הדת, להיפך. גדלתי בבית מסורתי-ליברלי שאפשר לי לבחור את אורח החיים שטוב לי. בעוד שאת המסורת הדתית ספגתי בבית, כלפי חוץ ניהלתי אורח חיים דיי חילוני. עם זאת, וגם בשנים כשחייתי בחו״ל, זמן התפילה הפרטי הוא זמן למחשבה וחשבון נפש. בכל יום זו עוטפת את ההוויה ונותנת לה משמעות מיוחדת, אינטימית, רגשית, שממלאת או מרוקנת אותה ממשמעות. זאת שיחה עם הלב שלא מותירה מקום לאיש אחר, מלבד זה שאליו היא פונה.

אבל הגישה הזאת היא איננה המצאה פרטית שלי. הדת היהודית התקיימה והתפתחה (ספרי הלכות) בגלות לאורך אלפי שנים במסגרת קבוצתית-אישית ולא מדינית. במקור היא בכלל ניתנה למשה בחו״ל בארץ שום מקום, ואת הברית של אברהם עשה אלוהים דווקא בעיראק ולא בארץ ישראל. לאורך ההיסטוריה, מפאת חוסר מסגרת מדינית-פוליטית או גשמית, פרשנות הטקסטים ע״י החכמים נתנה מענה לבעיות שנתקלו בהם היהודים שחיו בגולה. פרשנות זו היא שהפיחה חיים בדת, עודדה חשיבה יצירתית, אנושית, וקרבה את היהודים למקור זהותם.

זו אפשרה להם מחד לקיים מצוות, ומאידך להתפרנס ולחיות חיים נורמליים במדינות השונות. כך הם היו מחוברים לשורשים מבלי להתנתק מהמציאות, וזה אפשר להם להמשיך לקיים באופן עצמאי את מצוות היהדות במדינות מוסלמיות או נוצריות. כלומר, במקור, שימור הדת היהודית לא היה מתאפשר אם היה בה חשיבה תבניתית. כך הדת היא שהיוותה את המקור לחיים, ולא המקום הוא שהיווה את מקור הדת.

באופן פרדוקסאלי בניין ארץ ישראל דווקא הרחיק את הדת מהיהדות. כפי שטען ישעיהו ליבוביץ׳ ״המונותאיזים הבסיסי של היהדות נהרס: את אמונת הייחוד מחליפה אמונת השילוש –׳קדושת השם, קדושת העם, וקדושת הארץ׳: האלהת מה שאיננו אלוהים. אין אנלוגיה בתולדות ישראל לתופעה זו מלבד פרשת העגל, שגם היא הייתה פנומן דתי אדיר: העם ביקש שיעשה לו אל. עגל אינו בהכרח זהב; הוא יכול להיות גם ארץ, גם אומה, גם מדינה גם החזון המשיחי.״

בא״י של היום מחנכים לדת בלי יהדות. הדת היהודית כממוסדת, הפכה לעציץ פרחים יפה מפלסטיק שמחזיק שנים רבות, אך אין בו צוף ולא ריח. זו הפכה ממקור חיים, למקור של ריב ותוכחה, אינטרסים וכסף. דווקא בגלל השימוש בסמלים חיצוניים, התבניות נוקשות שקובעות דרך לאמונה, והחדירה לפרטי שלא לצורך, הרחיקה הדת הממוסדת את היהודים מהיהדות שבשבילם היא המקום האישי, הפרטי, הצנוע, ולא זה המבקש להתקדש בסמלים, להיות חלק מקידוש הארץ, מקידוש המלחמות או המדינה.

אז מבחינה אחת הפוליטיקה בישראל כן תרגמה את היהדות לעידן בו אנו חיים– קידוש החומר. כי כמו העצמת החשיבות של 5 יח׳ מתמטיקה, שבמגוון תחומי החיים אין לא כלום במשקל ערך אנושי-חברתי אלא חומרי בלבד, דומה לה המטרה להחדיר באמצעות תרגול וחזרתיות את הסגידה למקום, לעיר, לארץ, במעטה של דתיות, ערכים. בשונה מחקר המתמטיקה השואף לאתגר ולערער כל ערך בסיסי שיש עליו מוסכמה בשביל לפרוח ולהתפתח – בדיוק כפי שנהגו לעשות החכמים בגולה שחברו את ההלכה – הפוליטיזציה של הדת במשוואה אנושית ערכית, כפי שהיא נהוגה בישראל, לעולם תישאר אקסיומה ולא תוכל להיכנס לערך המוחלט, כי כאן המינוס נמצא מחוץ לכל משוואה, ומסמן את החוסר בערך.

הכותבת היא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה, ועמיתת מחקר במכון בוצריוס ובמרכז ללימודי גרמניה ואירופה באוני' חיפה.

לקריאת המאמר באתר "הארץ"