טראמפ הוא רק הסימפטום

השימוש במונחים כמו ״אמת אלטרנטיבית״, ו״פוסט אמת״, הפכו לשם נרדף בתקשורת הישראלית והבינלאומית להתבטאויות דמגוגיות, אבל בעיקר מכוונים כלפי התבטאויותיו של הנשיא דונלד טראמפ. הם משולבים ומשולהבים כמעט בכל דיווח הנוגע בפוליטיקה האמריקאית מזה שבועות. הבעיה היא שבמקום לעסוק בשורש הבעיה, התקשורת עסוקה בסימפטום – טראמפ.

התיאוריה המרקסיסטית עמדה על הקשר שבין שינויים טכנולוגים, חברתיים ותודעה פוליטית. אם ננסה להשליך תיאוריה זו על הבחירות האחרונות בארה"ב, טראמפ הוא שיקוף של הפרטיקולריזם שהחברה ״הפוסט-מודרנית״ לוקה בו. במצב כזה, גם אם יש חלופה לטראמפ, היא קיימת ברמה הרעיונית-פוליטית, ולא ברמה החברתית. איך שלא נסתכל על זה, בחירתו של טראמפ היא בין היתר תוצר של פוליטיקה ותהליכים חברתיים שהתעצבו במשך שמונה שנות כהונתו של הנשיא הקודם.

מדיניות ברק אובמה במזרח התיכון, על רקע רבבות הקורבנות בסוריה, התפשטות דאעש בעיראק וסוריה, חוסר הנחישות בעניין גואנטנמו, בתי הכלא הפרטיים ששגשגו בתקופתו ובעיקר האין-אונות כנגד ההתנהגות הברוטלית של המשטרה כנגד צעירים וצעירות אפרו-אמריקאים – כל אלה הרחיקו יותר מאי פעם את הקהילה השחורה וקהילות מהגרים מהמפלגה הדמוקרטית.

למרות זאת, התקשורת ברובה אימצה את המדיניות של אובמה ואת הדימוי שהנשיא בנה לעצמו. תדמית יוקרתית שהתכתבה עם הציפיות של המעמד הגבוה והמשכילים שבחרו בו. נדמה שרבים אהבו לראות משפחה שחורה בבית הלבן, אבל בסופו של דבר, אובמה לא ייצג לא את השחורים ולא את המיעוטים, אלא הציג אורח חיים ותפישת עולם של משפחה ליברלית ממעמד הביניים. זה הוביל לכך שבבחירות האחרונות, שחורים ומהגרים לא התאמצו להצביע להילרי קלינטון הדמוקרטית. אחרי שחוו על בשרם כיצד נשיא דמוקרטי לא דואג לקהילה ממנה הגיע, מה הטעם לבחור שוב בדמוקרטים.

עם בחירתו של טראמפ שורה של גזרות גזעניות ותכניות חקיקה בנושאים שונים הקשורים בין היתר לזכות לחיים כמו הפלות, זכויות רפואיות, וגם בנוגע לגורלם של מהגרים, מבקשי מקלט ומסתננים – עוררו את זעמם של רבים מחברי הקונגרס והאזרחים באמריקה שיצאו מכליהם ובתיהם למחות. מתנגדיו הפולטיים של טראמפ פנו לחוקה או לבית המשפט העליון כדי לעצור את גזרות הנשיא, עורכי הדין נסעו לשדות התעופה כדי לעזור למשפחות שיקיריהם הפכו למסורבי כניסה, חברות אמריקאיות כמו סטארבקס וגוגל הפגינו נגד פגיעה בחופש העסקה, ונשים יצאו להפגין נגד חוק ההפלות. אחד משיאי המחאה האמריקאית היו הפגנות לרגל יום הנשיא ב-30 ערים בארה״ב.

בעוד הנשיא מנהל את חייו הציבוריים באופן ישיר ושוטף בטוויטר, התקשורת שסיקרה את ההפגנות בתחילה, חזרה במהרה לעסוק בטראמפ עצמו ובציוצים המעודכנים שלו, ושוב חזרו העיתונים להוכיח ולהגחיך את טראמפ. בישראל, מצב מתנגדי הממשלה, דומה. בעוד שבני החברה החרדית מארגנים בזריזות וביעילות מחאה קולקטיבית בתגובה למעצר חרדי שלא התייצב לגיוס, חילונים ייצאו להפגין בדרך דמוקרטית ומאורגנת במוצ״ש, ולמחרת בבוקר יילכו כרגיל לעבודה. במילים אחרות, הציבור המתנגד לממשלה בישראל פרטיקולריסטי מספיק בשביל לרצות שינוי, אבל אינו מגובש מספיק בשביל להשיג אותו.

האם יכול להיות שטראמפ הוא בסופו של דבר רק ביטוי של רוח התקופה? האם במקביל לירידת האמון הכללי במערכת הפוליטית, ירדה גם מידת ההקרבה של הציבור הרחב למאבק על עקרונות וערכים? בראיון ל-BBC טען הפילוסוף סלבוי ז׳יז׳ק שטראמפ הוא תוצאה של דיס-אינטגרציה במוסר הציבורי. כל זמן שמפלגות האופוזיציה לא מציעות דבר חדש ומהפכני, אלא רק גרסה מתונה יותר של השלטון, טראמפ ודומיו ימשיכו לכבוש עוד ועוד ממשלים בעולם. בשביל לייסד אלטרנטיבה אמיתית, על הדמוקרטים, טוען ז׳יז׳ק, להגדיר את עצמם מחדש.

אך כמו שקארל מרקס אמר, ״הפילוסופים רק מפרשים את העולם בדרכים שונות. המטרה היא לשנות אותו״. כדי להביא את השינוי, צריך להאיר מחדש את האחריות המוסרית של כל אדם ואדם בחברה. צריך להזכיר לציבור את הכוח והיתרונות של היותו קולקטיב. צריך לבנות מציאות שבסיס השיח שלה ישקף ערכים וזכויות יסוד של שוויון, חיים וחירות. כל עוד זה לא יתרחש, נידונו לחיות אמת אלטרנטיבית.

לקריאת המאמר באתר "הארץ"

ד"ר יעל בן משה היא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה ירושלים, ועמיתת מחקר במכון בוצריוס ובמרכז ללימודי גרמניה ואירופה באוני' חיפה