לא רגולציה – שיתוף

ממשלות רבות ברחבי העולם עסוקות בתקופה האחרונה במאבק מסוג חדש. לא מדובר בלחימה נגד טרור היחידים, אלא בהתמודדות מול ענקיות הטכנולוגיה – גוגל, פייסבוק, אמאזון, אפל ושלוחותיהן שנמצאות על מסלול התנגשות חזיתית עם מדינות בכל העולם. לראייה, ניקח את גוגל לדוגמא שרק בשנה האחרונה נקנסה על ידי האיחוד האירופאי, הוזמנה לשימועים בבית הלבן וקיבלה איומים מגורמים רוסיים במידה ותשנה את מידת החשיפה של סוכנויות הידיעות הרוסיות במנוע החיפוש.

כיצד ומדוע הפכו חברות מסחריות ל”אויבות המדינה”? ראשית, החברות איבדו את הגב הפוליטי בממשל האמריקאי. בעוד הדמוקרטים רואים בהן כאחראיות להפצת תכנים ברשתות החברתיות שעזרו לבחירתו של טראמפ לנשיאות, גם הרפובליקנים אינם מזדהים עם הליברליות המאפיינת את הפלטפורמות הטכנולוגיות. שנית, ענקיות הטכנולוגיה צברו הון עתק וכבר היום מהוות איום מונופוליסטי. לפי האקונומיסט, אמאזון מרוויחה בערך חצי מכל דולר שנסחר דרך הרשת, בעוד לפייסבוק ולגוגל שליטה כמעט מוחלטת על הפרסום ברשת. שלישית, פלטפורמות המידע הווירטואליות משמשות לא רק חברות מסחריות אלא גם ארגונים המפיצים שנאה, גזענות ומגייסים פעילי טרור. כאשר מדובר בדאע"ש קיים קונצנזוס לפעול כנגד, אולם כשמתקבלות תלונות על דפי פייסבוק פרו-פלסטינים או פרו ישראלים, העניין הופך לנושא פוליטי בעל משמעות אלקטורלית.

קו פרשת המים הוא כאמור קניית מודעות פרו רפובליקניות ע"י גורמים רוסיים בבחירות לנשיאות בארה"ב. לבסוף, ההתפתחות הטכנולוגית המהירה ובעיקר עלייתה של הבינה המלאכותית מאפשרת לחברות אלו יתרון יחסי עצום, שעדיין מוקדם לקבוע את מידת השפעתו העתידית. לטכנולוגיה זו מספר רב של שימושים המסוגלים להעצים את הפצת המידע ברשתות החברתיות בין אם הוא אמיתי או שקרי. דוגמא אחת לשימוש בינה מלאכותית שעלול להיות מסוכן היא תוכנה המאפשרת יכולת שינוי קול ומלל בידי כל משתמש.

התגובה הטבעית מצד ממשלות היא קידום "רגולציה" – חקיקה שתגביל את פעילות החברות ע"י מיסוי, חשיפת מקורות המימון של מודעות פוליטיות ועוד. הרטוריקה במקרה זה הרבה יותר קלה מהיישום וזאת משום שתי סיבות מרכזיות: הפלטפורמות הווירטואליות משמשות את הפוליטיקאים והמדינאים בדיוק באותה הצורה כפי שהן משרתות חברות מסחריות. יהיה קשה לפוליטיקאים להיפרד מהתועלות שהרשתות החברתיות מספקות להם כמו ניטור דעת הקהל והפצת מסרים בטוויטר ובפייסבוק. בנוסף, הכוח האמיתי של חברות הטכנולוגיה טמון במשתמשים – מיליוני בני האדם בכל רחבי העולם. פגיעה בשירותים שכיום נחשבים אלמנטריים עלולה להביא ללחץ ציבורי שיבוא לידי ביטוי בקלפיות.

האם יש דרך פעולה אחרת, שתוכל לענות על הצרכים של שלושת הקבוצות? צריכת השירותים בידי המשתמשים-האזרחים, הרווח הכלכלי של החברות והשליטה של המדינה?

פתרון אפשרי טמון בהכרה שענקיות הטכנולוגיה הינן שחקנים פוליטיים לגיטימיים ולשלבם בתהליכים מדיניים וחברתיים. כשחברות הטכנולוגיה יהיו חלק מהמשחק הפוליטי-מדיני, תהליכי קבלת ההחלטות שלהן ייקחו בחשבון שיקולים נוספים מעבר לרווח כלכלי. בשלב ראשון, ניתן להקצות מושבי משקיפים בארגונים בינ"ל כמו האו"ם, OECD והבנק העולמי ולצרף יועצים לצוותי קבלת החלטות (כמו הפורום הייעוץ האסטרטגי-כלכלי של ממשל טראמפ ) - בדומה למהלך הפוך שעשו דנמרק וצרפת כשמינו שגרירים דיגיטליים בעמק הסיליקון.

השלב השני יהיה יצירת צוותי עבודה משותפים מדיניים-עסקיים, שיפעלו לפתור את אותן בעיות שנוצרו ע"י פעילות החברות – אלימות ברשת וסינון תכנים, תמיכה בעסקים קטנים ושימוש בטכנולוגיות מתקדמות לפתרון בעיות חברתיות נוספות. בניגוד למודל האחריות התאגידית הקלאסי, שיכול לשמש מס שפתיים, הפעילות תהיה משותפת לנציגי המדינה יחד עם אנשי המחקר והפיתוח של חברות הטכנולוגיה. המדינה תממן את עלויות המחקר, תפקח ותשתתף ביישום. החברות מצדן יזכו לתקציבים, "בונוסים" כשיציעו פתרונות יעילים וימנעו מצעדי חקיקה ממשלתית במידה וישתפו פעולה.

מציאות חדשה בה לחברות עסקיות יש השפעה מכרעת על תהליכים חברתיים-מדיניים מצריכה פתרונות חדשניים. שילובן של חברות טכנולוגיה בתוך תהליכים אלו עלול להיות קשה לעיכול בתחילה, אולם שורת הרווח התחתונה צפויה להיות של כולנו – אזרחים, חברות המגזר הפרטי וממשלות.

* אריק סגל הוא מומחה לדיפלומטיה דיגיטלית ומרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה.

לקריאת המאמר בעיתון דה מרקר