לא תחרות אלא אינטרס משותף

כל מי שמכיר את ההיסטוריה של ההשכלה הגבוהה במהלך שני העשורים האחרונים מודע למתח הקיים בין האוניברסיטאות למכללות. המתח שקיים לרוב מתחת לפני השטח, במקרים מסוימים צף ועולה, כמו המקרה לו היינו עדים בשנה שעברה עת התפטרותם של 6 חברי מל"ג, לאור מינויה של סגנית יו"ר מל"ג, ד"ר רבקה ודמני שאומן ממכללת סמינר הקיבוצים.

הייעוד של האוניברסיטאות הינו בעיקר מחקרי, על כך אין מחלוקת, והעתיד המחקרי בישראל נשען היום עליהן. אולם, נשאלת השאלה מהו המקום של המכללות בעתיד המחקרי של המדינה? אם עונים על שאלה זו, על בסיס המשאבים המוקצים כיום, אזי שאין מקום. מדינת ישראל אינה מעניקה למכללות תשתיות ומשאבים לצורך מחקר למרות שזהו אינטרס מובהק שלה.

המספרים מוכיחים שזוהי שגיאה. בשנים האחרונות חלה ירידה מתמדת במספר הסטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטאות אל מול עלייה קבועה במספר הסטודנטים לתואר ראשון במכללות. על פי הנתונים של הות"ת, בשנת הלימודים הנוכחית, תשע"ז, מספר הסטודנטים לתואר ראשון במכללות יחצה את ה-92 אלף, לעומת כ-75 אלף באוניברסיטאות.

במציאות זו וככל שהמגמה תימשך, הדבר הופך את המכללות לספק הסטודנטים העיקרי לתארים מתקדמים של האוניברסיטאות. כבר היום כרבע מהסטודנטים שהתחילו ללמוד תואר שני באוניברסיטאות הינם בוגרי מכללות ובעשור האחרון חלה מגמת עלייה קבועה בנתון זה. למעשה, המכללות והבוגרים שלהן הם שותפים מלאים של העתיד המחקרי באוניברסיטאות ובכלל של המחקר בישראל.

למרות שהמכללות באופן מוצהר מוכוונות הכשרה לשוק העבודה, הסטודנטים מקבלים השכלה אקדמית גבוהה שהופכת אותם למועמדים לגיטימיים לתארים מתקדמים באוניברסיטאות. ללא בוגרי המכללות, עתיד התארים המתקדמים באוניברסיטאות ועתיד המחקר בישראל מצוי בסכנה. היכולת של האוניברסיטאות לפתח את התארים המתקדמים שלהן ואת המחקר, טמון גם בבוגרי המכללות.

הדבר למעשה מטשטש את התחרות בין אוניברסיטאות למכללות והופך אותן מיריבות לבעלות מטרה משותפת והאינטרס של המדינה הוא להפוך אותן למוסדות המשלימים זה את זה. לפיכך, חובת המדינה היא לחלק את המשאבים בהתאם. פערי התקצוב המשמעותיים בין אוניברסיטאות למכללות אינם יכולים להימשך. המדינה מתקצבת את המכללות פחות על כל סטודנט, פחות על כל מרצה והמכללות כלל אינן מקבלות תקציבים למחקר.

כל מה שקשור למחקר במכללות מקורו במימון שהן משיגות בעצמן. טוב הייתה עושה המדינה, אם הייתה מעודדת את המחקר במכללות. אם הסגל האקדמי במכללות מתקשה להיות מעורב בפעילות מחקרית, בין אם זה בשל התנאים שבהם הוא עובד ובין אם מדובר בשל מחסור במשאבים, אזי שהוא לא יוכל להעביר את הידע המחקרי לסטודנטים.

מציאות זו פוגעת בהשכלה של הסטודנטים שבין כה וכה חלקם ממשיך לתארים מתקדמים. יותר מזה, אם הסטודנטים במכללות היו נחשפים יותר למחקר, היינו יכולים להגדיל את מספר הסטודנטים שייפנו לתארים מתקדמים מחקריים.

כאן המקום של אוניברסיטאות ומכללות לעבור מיחסי תחרות לשיתוף פעולה. הן צריכות להשלים זו את זו, לקיים פרויקטים מחקריים משותפים, תכניות המשך לתארים מתקדמים וכיוצא בזה. המכללות מהוות בסיס לאפשרות של המחקר בישראל להתפתח ובכך צריכים להכיר כולם.

לקריאת המאמר בעיתון "דה-מרקר"