מצוקת הימין הליברלי

בימים אלה, קשה מנשוא היא מצוקתו של איש הימין הלאומי-ליברלי (נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות אך מתייחס גם לימנית הליברלית). בערגה הוא נזכר בימים בהם חש בשר מבשרה של התנועה הפוליטית הגדולה, המגוונת והדמוקרטית ביותר שקמה כאן. והנה היום הוא מרגיש כמו מין בסכנת הכחדה.

הליברל הימני לא מרגיש צורך להתנצל על אהבתו למולדת, או על ההתרגשות שאוחזת בו למראה דגל ישראל מתנפנף בכחול ולבן. הוא מתרגש בכל לבו. הוא מסיים כל טקס בשירת התקווה, והשורה "להיות עם חופשי בארצנו" תמיד מעלה אצלו לחלוחית בזווית העין. ובכל זאת יש כמה דברים שנראים לו אוויליים בשלטון הימין הנוכחי. אחד מהם, למשל, היא הצעת החוק המחייבת להציב דגל ישראל בכל אירוע בו משתתפים חברי כנסת נראית לו אווילית ומביכה.

הוא רואה בערבי ארץ ישראל אויב רע ומר המחפש לפגוע ביהודים עוד הרבה לפני שהוקמה מדינת ישראל. האינתיפאדות, האוטובוסים המתפוצצים ופיגועי הבודדים הם המשך ישיר בעיניו למאורעות תרפ"א ותרפ"ט ולטבח יהודי חברון, עליהם שמע בבית אבא. לדידו, שטחי יהודה ושומרון הם לא רק נחלת האבות, אלא גם צורך ביטחוני חיוני, ועל כן יש להיאחז בהם ככל שניתן. ועדיין, הליברל הימני הוא ליברל.

באוזניו מהדהדת אמרתו המפורסמת של מנחם בגין, מפקד האצ"ל הלוחמני וראש ממשלתו המיתולוגי, על כך "שיש שופטים בירושלים". הוא זוכר, שרה"מ מנחם בגין, סרב לדרישתו של שר הביטחון דאז, עזר ויצמן, להפקיע אדמות פרטיות של ערבים כדי להקים עליהן את תפוח וחומש. הוא גם יודע לצטט על פה את חזונו של זאב ז'בוטינסקי בשירו הנודע "שמאל הירדן": "שם ירוה לו משפע, מאושר בן ערב, בן נצרת ובני. כי דגלי, דגל טוהר ויושר יטהר שתי גדות ירדני."

חוק ההסדרה, שעבר בתמיכת רוב מכריע של סיעת הליכוד, הוא סתירה פנימית במהות הלאומית ליברלית, שהרי זכויות הקניין של הערבים אינן יכולות לסגת מפני זכויות ההתיישבות של יהודים. מבין זאת כל בר דעת. הבינו זאת גואלי אדמות ארץ ישראל במאה הקודמת (שקנו קרקעות פרטיות בכסף). מבינים זאת היטב גם חברי התנועה הלאומית והליברלית, תנועת הליכוד, אך הם חוששים ממראית עין א-ימנית. מבין זאת יותר מכולם ראש הממשלה בנימין נתניהו, תלמידו של ז'בוטינסקי, שביקש להימנע מהמשחק המסוכן והמיותר של העלאת החוק להצבעה מלכתחילה.

אבל כשהלאומנות הדתית נושבת בעורף, מתריסה ומאתגרת, נדחקים הצידה ערכי הליברליות. ולא בצדק. לא רק מטעמי מוסר, אלא גם מטעמי דעת הקהל. הימין הליברלי הוא הרוב המוחלט. הציונות הדתית היא מיעוט אליטיסטי ובדלני. כלומר, יש בכוחם של נציגי הימין הליברלי לחדול מהעמדת הפנים הלאומנית, ולחזור ולהכתיב את הערכים והמושגים המרכזיים בשיח הפוליטי בישראל. יש לזה קהל רב. הוא מחכה.

הכותבת היא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה י-ם

לקריאת המאמר באתר "הארץ"