הרשמה אונליין
כניסת סטודנטים ומרצים
מתי יימאס לנו מההישרדות
בכל מוצאי שבת, רגע לפני שמתחיל עוד שבוע עמוס ומתיש, משודרת תכנית שמזכירה לנו את השפע שבו אנו חיים. שפע של אוכל, שפע של אחווה ומותרות. למעשה, כל מה שאנחנו צריכים כדי להרגיש שיש לנו הכל בחיים זה לצפות בתכנית הישרדות. שם אנחנו פוגשים כאלו שחיים, גם אם באופן זמני, במציאות קשה יותר מזו אצלנו, בסופו של דבר, מציאות שהיא עפ״י הובס, חלום הבלהות של המין האנושי. קבוצה של אנשים שלא חסר להם דבר, שמקצתם לפחות, ברוב חייהם היו מרוכזים בטיפוח עצמם ובגופם, נתנו למישהו לקחת להם בפעם הראשונה את השמנת. בגופם שהוא גאוותם אנחנו עכשיו נהנים לראותם נאבקים על כמה גרגרי אורז.
כמו בדמוקרטיה, הבחירה של הרוב במשחק היא שקובעת מי יקבל פרס, מי יקבל חסינות ומי יישאר רעב. אבל כמו שאמר כבר איש מדע המדינה וההוגה ג׳ון רולס, אין קשר בין בחירת הרוב לצדק. גם בדמוקרטיה, לא תמיד בוחר הרוב את זה שמגיע לו להיבחר, לעיתים הוא בוחר את הרע במיעוטו, ולעיתים הוא יבחר בזה שיש לו הכי הרבה סיכוי מול זה שצפוי שייבחר על ידי הרוב. כך או כך, כל אחד עושה בחירה שמקדמת את האינטרסים שלו. כך בוחר הרוב בדמוקרטיה. לא על בסיס עקרונות של צדק, אלא של תועלת. כמו במציאות הפוליטית, כך גם על האי.
אך אם יש משהו שמחזק את המשחק הפוליטי במציאות, זה תכניות הריאליטי שיוצרות שיקוף רע יותר של המציאות, כדי שנזכור בכל יום שהייאוש משתלט ונבין מדוע הסדר החברתי הקיים עדיף על מצב של כאוס מוחלט או מצב קיצוני יותר. אלטרנטיבה אחרת לכאורה לא קיימת. ונוכחותה של דמות חיצונית למשחק, כמו בהישרדות או באח הגדול, כזו ששולטת בסדר החברתי, נועדה להזכיר להמון באופן ישיר או עקיף, שללא שליטה וריסון, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו על האי, ערומים, בודדים ורעבים, גם אם אנחנו בעצם הרוב.
מעניין שהתוכנית הזו עלתה לאוויר ומצליחה כל כך דווקא בעידן ניאו-ליברלי, בתקופה שבה יותר מאשר בחמישים שנים האחרונות נפגעו זכויות אדם, וחברות ממשלתיות הופרטו לטובת תחרות שהותירה אנשים רעבים, ופרקה משפחות שלא הצליחו לשרוד משברים כלכליים. בתקופה שמביאים מנטורים לטלוויזיה כדי לומר לנו איך לחסוך, ואיך לנצל את הכישרונות והיכולות שלנו, כך שאם יפטרו אותנו מהיי-טק בגיל חמישים נוכל עדיין לשרוד. כן, לשרוד. לא על האי, לא לחודשיים, אלא לעוד כמה עשורים.
הישרדות היא תכנית ריאליטי שמציגה מציאות קיצונית, אך לא דמיונית. מציאות שכשמתבוננים בה, אז מברכים על מה שיש. כי גם אנחנו חיים על אי. אי-ידיעה, אי-ביטחון, אי-שקט. מתישהו אולי גם אנחנו נצטרך להילחם על פרנסה, על אוכל, על משרה, על קורת גג. ויש איש אחד שמחליט את כללי המשחק, ומחליט את מי להדיח. ובסופו של דבר, אנחנו עובדים, לא כדי לקדם את ניצחוננו, אלא את זה שיש לו הסיכוי הכי טוב במשחק, את בעל ההון, כי בשלב מסוים אנחנו מבינים שנצא מופסדים כך או כך.
לכן, בפעם הבאה שנראה את השחקנים מדיחים או מודחים, מבקשים אוכל או שבעים, ננסה לשאול במה באמת שונים החיים הקצרים באי מהחיים שלצדנו, שמסביבנו, ועד כמה זה אירוני שהתוכנית נכנסה לחיינו דווקא בתקופה שהישרדות הפכה למילה שגורה בפינו, כאשר שואלים אותנו מה מצבנו, ומה שלומנו, אז אנחנו עונים בחצי חיוך, כמו כולם, אנחנו שורדים.
