פרחים בקנה? הבחירות באירופה

לכאורה ניתן לחשוב כי משהו בחינוך נגד פשיזם בכל זאת חלחל לאירופאים. אחרת איך אפשר להסביר את מה שקורה באירופה בשבועות האחרונים? ולכן, האם יהיה זה נכון לחשוב שההיסטוריה לימדה את אירופה לקח חשוב ושרוב האזרחים שם לא באמת מתכוונים לתת את קולם למועמדים ימניים-קיצוניים? הרשת מוצפת בפרחים וסיסמאות לאור תוצאות הבחירות בהולנד שגורמים לרובנו להאמין שההולנדים הם דוגמא מצוינת לכך שהליברליזם בהולנד ובאירופה לא מת, ואפשר לחלק כבר עכשיו צבעונים לכולם.

תוצאות הבחירות בהולנד מתרחשות במקביל לתהליכים פוליטיים בגרמניה שמחזקים את מועמד הסוציאל-דמוקרטים, והתקשורת בצרפת שרודפת את מועמד הימין פרנסואה פיון על השחיתות שהוא ומשפחתו מעורבים בה. שינויים התחלתיים אלו יכולים להצביע על מגמות של שינוי בשיח האירופי ועל האפשרות שהמדינות החזקות בגוש מתחילות לקחת אחריות אמיתית על עתיד מדינתם ועל עתיד האיחוד כולו.

אולם, יש לעשות קצת סדר בבאלגן, שלא נראה כי הולך לעבור בקרוב, גם אחרי הבחירות. על אף תוצאות הבחירות בהולנד, מועמד הימין הקיצוני העלה את נציגות מפלגתו בעוד 20% במושבים פרלמנט. בגרמניה, אמנם התקשורת מאוהבת במועמד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית מרטין שולץ (SPD), אך גם שם מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה (AFD) קבלה מספר מנדטים דומה לזה של חירט בהולנד והפכה למפלגה השלישית בגודלה. אין צורך להזכיר את הפרלמנט הפולני שמורכב מ-70% נציגים של מפלגת השלטון ולמעשה אין אפשרות להפיל אותו, ואת הונגריה, שם הימין הקיצוני מהלך אימה על כל מי שמעז לחשוב קצת אחרת.

צריך גם לזכור שהקבוצות הקיצוניות רק מתחזקות מבחירות לבחירות ולא להיפך. בשונה מארה״ב שם יש 2 מפלגות מרכזיות – הקונסרבטיבים והדמוקרטים – באירופה המצב הוא שונה. גם קבוצות שוליים יכולות להגיע לשלטון. העבר הרחוק מלמד על אפשרות נוראית זו. היעלמותם של מפלגות השמאל ותנועות השמאל מהשיח הציבורי היא עדות ברורה לחוסר האיזון והגיוון הפוליטי באירופה. וחוסר הרלוונטיות של אלו מצביע על כך שבבחירות הבאות יש סיכוי טוב שאם לא יהיה שינוי ממשי באירופה מבחינה ביטחונית וכלכלית, המפלגות הקיצוניות יתחזקו עוד יותר. לכן, אנחנו צריכים להסתכל על תוצאות הבחירות כמו על זמן שאול, ולא כאילו שהדמוקרטיה או הליברליזם ניצחו. לא הם לא ניצחו, הם לא נמצאים כבר הרבה זמן באירופה.

“מאוחדים בשוני” הסיסמא של האיחוד האירופי מעולם לא הייתה מסוכנת לעתידו של האיחוד כמו עכשיו. אם המדינות לא יישרו קו ביניהם, ואם מעמדו של בית המשפט בבריסל אל מול מעמדם של בתי המשפט הלאומיים ימשיך לרדת – מה שימנע מהמדינות להטיל סנקציות על חברותיה שפועלות בניגוד לרוח הגוש, השוני לא יהיה זה שיאחד את אירופה אלא יפצל אותה. הברקזיט המורכב של בריטניה רק מחזק את הנטייה הזו, שכן הדחה מן האיחוד לא נראית כרגע עדיין ישימה ובטח לא רצויה לחברות בגוש. ולכן חוסר המחויבות ההולך וגובר של המדינות החברות לעקרונות ולרוח שבבסיס האיחוד, הוא שמאיים על פירוק הגוש שיכול לגרור אחריו משברים כלכליים והקצנה שעוד לא נראתה כמותה מאז מלחמת העולם השנייה. זה לאו דווקא יתחיל במדינות החזקות, אך זה יכול להגיע גם לשם. דווקא מי שיכולה להציל את המצב זאת גרמניה עם המועמד מרטין שולץ, מי שהיה נשיא הפרלמנט של האיחוד, ונראה כרגע כמי שיכול להוביל לא רק את גרמניה, אלא גם את אירופה למקום טוב יותר.

אז האם אירופה למדה את הלקח? התשובה לדעתי היא לא. התחזקותם של לאומנים-קיצוניים באופן מגמתי צריכה להזהיר אותנו מפני הבאות ולפזר את ענן האופוריה. מי שעדיין לא בחר בפוליטיקאי מסוכן כמו חירט, בחר כרגע במועמד ימין, אמנם יחסית מתון. אבל אין באירופה היום, למעט בגרמניה, מיצג של מועמדים בעלי דעות ליברליות וסוציאליסטיות שיכולים לאזן את המפה הפוליטית, וזה מעיד באופן ישיר גם על האוכלוסייה הבוחרת. לסיכום, האירופאים אולי לא בשלים מספיק כדי לקחת אחריות על תוצאות של מהפכה לאומנית, אבל הם בחרו להיות ליד.

הכותבת היא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה, ועמיתת מחקר במכון בוצריוס ובמרכז ללימודי גרמניה ואירופה באוני' חיפה.

לקריאת המאמר באתר "מעריב"