את מי מעניין המונדיאל?

מונדיאל 2018 מתוכנן להיערך ביוני, ברוסיה, לראשונה בתולדותיה. יהיה זה הטורניר ה-21 של גביע העולם בכדורגל הנערך אחת לארבע שנים. המונדיאל הוא אירוע מדיה. אירוע גדול, נוצץ וחגיגי שלרגעים אחדים מייצר שבט כלל עולמי מאוחד, משכיח שנאות, מלחמות וגם הפגזות כימיות. ואם כך, רק לב ערל במיוחד עשוי להטיל דופי בחשיבותו ובנחיצותו של סיקור המפגן הזה שכולו שיר הלל ושבח לרוח האדם ולאחווה אנושית.

קשה להטיל דופי בסיקור נרחב של המונדיאל, אבל קל להטיל ספק במקום שתופסים אירועי ספורט בתקשורת הישראלית במהלך כל השנה. השאלה הפשוטה שיש לשאול בהקשר זה היא זו: מדוע תופסים אירועי ספורט מקום בחדשות ובאקטואליה, את מי זה מעניין ולמה זה מגיע לנו. 

למה מגיע לנו שמהדורת החדשות המרכזית של הבוקר, בין שבע לשמונה, בגל"צ וברשת ב' מסתיימת בחמש דקות שתלטניות של דיווחי ספורט. למה מגיע לנו שעמודי החדשות בחלק מהעיתונים המודפסים מתמזגים לבלי הפרד בעמודי הספורט. ומדוע תכנית האקטואליה החשובה של גלי צה"ל בשעת הצהריים מיוחדת בימי חמישי רק לענייני ספורט.

הנה כך זה נשמע לאוזניי בבוקר מקרי, בשעה 7:55 בגל"צ: 

"אלופת המדינה הגיעה למפגש מול אלופת המדינה. הגדילה את הפער לשש נקודות. באר שבע לא ניתנת לעצירה. שער בנגיחה. בעיטת עונשין. עדן בן בסט. ערב היסטורי. חילופים התקפיים. הקהל קיבל ניצוצות של תקווה. המאמן ברק בכר יצא איכשהו מרוצה. והערב ביתר ירושלים מול מכבי תל אביב. בני סכנין. פתח תקווה. מיני מהפך. הגיעו ימות המשיח אצל טל בנין".

ספורט באשר הוא, הוא עיסוק מבורך. רבה תרומתו לגוף ולנפש. אבל שידורי הספורט אצלנו עוסקים בסיקור ספורט תחרותי, בעיקר בכדורגל, וזה לא שהכדורגל הישראלי הוא מקור לגאווה מיוחדת. מאז ומעולם שידורי הספורט קרובים מאד לנפשו של מגזר מסוים, ואם לדייק: לנפשו של מגדר מסוים.

הספורט, נפלא וחשוב ככל שהוא, הוא מקור היסטורי לאפליית נשים. המשחקים האולימפיים הראשונים התקיימו באולימפיה שביוון בשנת 776 לפנה"ס. האירוע היה חשוב עד כדי כך שהמלחמות הופסקו עד לסיום התחרויות. המשחקים האולימפיים היוו גורם חשוב שאיחד את עמי יוון ושבטיה, ולו לפרק זמן קצר בלבד. יוון שקדה לשמור על שקט ביטחוני וצבאי במהלך חודש אוגוסט בו התקיימו המשחקים, חודש שזכה לכינוי "חודש השלום". המתחרים שהתקבצו באולימפיה מכל רחבי יוון נחשבו למקודשים וחסינים מפגיעה. על רקע זה נאסר על הכנסת נשק לאזור המשחקים. והנה הפואנטה: במשחקים השתתפו גברים בלבד. לא רק שנשים לא הורשו להשתתף, גם נאסר עליהן לצפות במשחקים. נשים שנתפסו מציצות הוצאו להורג.

אלפי שנים אחר כך נוכחותם השתלטנית של שידורי הספורט בתכניות האקטואליה בישראל מעוררת תהיות. הגיע הזמן לומר בפה מלא: אין לנו עניין. ומעולם לא היה לנו. לא בחדשות ספורט ובמיוחד לא בסיקור כדורגל ישראלי. אלה חדשות בעינינו בערך כמו שצבעי השפתון החדשים שיככבו בקיץ זה מעניינים את אוהדי הכדורגל. השאירו את הספורט במוספים ובתכניות ספורט ייעודיות בטלוויזיה ובמרשתת. לא על חשבון הנשים, ולא על חשבון אלה שאינם אוהדי כדורגל. תכניות הספורט המשולבות בתכניות אקטואליה הן גזילה של המרחב הציבורי, מטרד יום יומי מהדהד.

* לקריאת המאמר באתר "הארץ"
** פרופ' דליה גבריאלי נורי היא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה וחוקרת במכון טרומן באוניברסיטה העברית.