האולטראס – תופעה רחבה שניתן למגר

תופעת ארגוני האולטראס יובאה לישראל מאירופה ודרום אמריקה בתחילת שנות האלפיים. לראשונה, נחשפתי אליה בקרב אוהדי בית"ר ירושלים עת קם ביציע המזרחי ארגון בשם "גוב האריות". אני מודה שבתחילה ראיתי בכך דבר מושך. אוהדים שמתארגנים כדי להוסיף צבע ליציע ועידוד מגוון לאורך המשחק. אולם במשך הזמן, האופן שבו ניסו לכפות בכוחניות את תרבות העידוד שלהם על כלל יושבי היציע הרתיעה אותי. מתוך הארגון הזה צמח ארגון "לה פמיליה", שהוקם ע"י פלג בארגון "גוב האריות" שחש שההתארגנות המקורית איננה מיליטנטית מספיק.

מאז הפכה תופעת האולטראס למעין "מכת מדינה". אפילו לכל קבוצת כדוריד שמכבדת את עצמה קם ארגון אולטראס. הדברים הגיעו לכדי כך, שכאשר הגיעה לפני כשנתיים בית"ר נורדיה ירושלים - קבוצה אותה יסדו אוהדי בית"ר ירושלים בתגובה לקיצוניות שהשתלטה על יציעי אצטדיון טדי - לשחק במבשרת ציון נגד הקבוצה המקומית במסגרת ליגה ג', המתינו לנו על גבעה הצופה למגרש חבורת ילדים מקומית שכינתה את עצמה "Blue Hooligans" ("החוליגנים הכחולים") שליוותה אותנו בקריאות נאצה והשלכת אבנים.

הכוחנות של ארגוני האולטראס באה לידי ביטוי באופנים שונים. ארגון אוהדי האולטראס של הפועל ירושלים בכדורסל "בריגדה מלחה", מחרים מזה זמן מה את יוגב אוחיון, שחקן מכבי ת"א לשעבר, ולא מעודד כאשר הוא על המגרש. כל זאת משום שהלה "העז" להשתתף באירוע של אוהדי מכבי ת"א אליו הוזמן באופן פרטי. המסר כאן הוא ברור – מי שלא הולך בדרך שלנו משלם מחיר אישי. 

את אחד הביטויים החריפים ביותר של הבריונות הזו ראינו השבוע ביחס כלפי מאמן הכושר של מכבי ת"א בכדורסל – רגב פנאן, בנו של מנהל הקבוצה לשעבר מוני פנאן ז"ל ששם קץ לחייו לפני כשמונה שנים. 

בפוסט שפרסם הלילה בחשבון הפייסבוק שלו תיאר רגב פנאן את החוויה המצמיתה שעבר מצד חלק מאוהדי הפועל ת"א בכדורסל בשני משחקי הדרבי שנערכו השבוע:

"בושה. פשוט בושה וחרפה. פעם שנייה בשלושה ימים שהרגשתי מושפל.
אבא מת.
למה מוני לא בא לדרבי.
אבא נשרף בגיהנום.
משתין על הקבר של אבא שלך.
אבא נשרף בגיהנום.
תנועת תלייה.
איזה קבר יש למוני.
מת אבא מת.
שמעון רצח את מוני.
מוני הגנב.
מוני תלוי.
איפה אבא של רגב-הוא מת הא מת הוא מת.
מצתים שזורקים לעברי.
יריקות.
כוסות שתייה.
ככה נראה יום שלי בעבודה. איך שלכם?"

ארגוני האולטראס הוסיפו הרבה "צבע" ליציעים. אולם הארגונים הללו, ובייחוד התרבות הכוחנית והבריונות שהביאו איתם, גם הפכו את המגרשים למקום שאנשים נורמטיביים מן היישוב מדירים ממנו את רגליהם ואת מקומם תופסים עוד ועוד נערים מוסתים שהתרבות הזו נראית להם מושכת. 

הנהלות המועדונים ורשויות הספורט מתקשות להשתלט עליהם וניצבות חסרות אונים מול התופעה. רשויות החוק מקלות באכיפה ובענישה ומתייחסות למגרשי הספורט כאל "אקס-טריטוריה" בה לא חלים משום מה אותם חוקים החלים בכל מקום ציבורי אחר. בעיה נוספת היא ההתמקדות בפן אחד בלבד של התופעה – ביטויי הגזענות. מה שגורם למתן לגיטימציה, עקיפה וישירה, לגילויי שנאה על רקע אחר, כמו אלו של אוהדי הפועל ת"א.

למיגור תופעת האולטראס יש מחיר. מי שהיה בעשרים השנים האחרונות באצטדיונים באנגליה, מקום שבו אין ארגוני אולטראס, וודאי התרשם שהאווירה שם הפכה להיות "סטרילית" במידה רבה. במועדון הכדורגל של ברצלונה, אולי המהלך המשמעותי ביותר שבמובנים רבים אחראי לרנסנס של המועדון בעשור האחרון, הוא מהלך שהוביל חואן לאפורטה כנשיא המועדון באמצע העשור הקודם למיגור ארגוני האולטראס מיציעי הקאמפ נואו. גם מי שהיה בקאמפ נואו בשנים האחרונות יכול היה לחוש שזו חוויה סטרילית למדי.

אבל האם ארגוני אולטראס הם הדרך היחידה להפוך את חווית הביקור במגרש למרגשת? אני סבור שניתן לייצר גם תרבות עידוד שלא מבוססת על בריונות ושנאה. אולם, גם אם נגזר עלינו לבחור בין אולטראס לבין משחקים באווירה של "קונצרטים", נדמה לי שזהו מקרה קלאסי של "לא מדובשך ולא מעוקצך".

לקריאת הכתבה באתר Ynet

* ד"ר יצחק אלפסי הוא פסיכולוג חברתי, מרצה בחוג למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית הדסה ירושלים, יו"ר בית"ר נורדיה לשעבר וממייסדי המועדון.