יום השואה הבינלאומי: האם העבר נתון עדיין לפרשנות?

יום השואה הבינלאומי יתקיים כמידי שנה בסוף חודש ינואר. אולי זה יפתיע, אבל 73 שנים אחרי, בעיניי רבים העבר נתון עדיין לפרשנות ואין רצון או ניסיון להעניק להם משמעות קולקטיבית אחידה בשיח. בהשוואה לעשורים הראשונים אחרי השואה, בהם התמקדה ההנצחה בקורבנות, במרצחים ובלקחי השואה, בעשורים האחרונים יום ההנצחה, אינו עוסק עוד בפרשנות של לקחי השואה, אלא בפרשנות של השואה עצמה, ונדמה איפשהו שחזרנו לאחור, לצורך אמיתי להבין בכלל מה קרה.

העבר כבר אינו מתוקשר כסיפור היסטורי שמרכזו שואת היהודים, אלא כנרטיב על-זמני, שמהווה מקור השוואה לנושאים אקטואליים כמו פשעי מלחמה, סוגיות פליטים וגזענות. אלו מנוצלים לצורך הגדרות לאומיות מחד, ולעלייה של תחושות לאומניות מאידך. כך נוצר מצב שאין כלל עניין או יכולת להעניק משמעות קולקטיבית לשואה, עליה כביכול הסכימו בעבר לאומים שונים וקבוצות שונות באוכלוסייה והיום - אולי כבר לא.

את השינוי הגס שחל במעמדה של השואה: מאסון היסטורי בלתי ניתן להשוואה לתמה בסיפורי מסגרת שונים, ניתן יהיה להבין לעומק באמצעות התבוננות בתוצרים אומנותיים, שתמיד היוו מראה מוקדמת, לעיתים תת הכרתית, לשינויים חברתיים ופוליטיים. דוגמא עדכנית ניתן למצוא בסרטו של הרמן פולקינג, ״מי היה אדולף היטלר״ (Wer war Hitler, 2017), שיצא לאקרנים בחודש נובמבר האחרון ומבוסס על ספרו שיצא שנה קודם לכן.

סרטו של פולקינג הוא קולאג׳ של צילומים שנעשו מלידתו של היטלר ועד תום המלחמה בידי ידידיו ומתנגדיו, חלקם דמויות מוכרות כמו מרסל רייך-רניצקי, הלמוט קוהל, וחלקם אנשים אנונימיים. רובם צלמים חובבים, שקולנוע וצילום היווה עבורם תחביב בלבד, ולכן הם גם לא התיימרו להפיץ את הצילומים הפרטיים. לפחות ארבעים אחוז מהחומרים בסרט מוצגים לראשונה בהיסטוריה.

בניגוד לסרטים דוקומנטריים קודמים על היטלר או השואה, שבאופן קבוע משלבים ראיונות עם מומחים ופרשנויות, הפרשנות לייצוגים של פולקינג נעשית באמצעות חומרי הגלם בלבד, המשלבים ציטוטים מיומנים, ספרים ומכתבים של עדי התקופה, כמו גם של אלו שמאחורי המצלמה. חומרים אלו באופן טבעי מכילים תפיסות וזוויות שונות היוצרות מערכת מורכבת של ייצוגים ופרשנויות, לעיתים אף כאלו המכילים ניגודים וסתירות. הטענה של פולקינג היא, שהוא רצה לתת לייצוגים לדבר בעד עצמם, בלי שום רצון ״לעשות סדר״ לצופה או לגרום לו להזדהות עם מה שהוא רואה.

אך מנגד, בתוך ״חוסר המשמעות״ שהבמאי כביכול רוצה ליצור, קיימת סכנה. משום שהייצוג, בתור שיקוף של זהות פסיכולוגית, בשאלות כמו ״מי היה היטלר״, ״מי הם אלו הרוצחים״, לא מקבלות מענה ונשענות רק על גבי הפרשנות האינדיבידואלית של הצופה לרצף של מקטעים שלא תמיד יש ביניהם קשר. כלומר, אם באופן טבעי כל צילום הוא רק חלק קטן ולא שלם ברצף של אירועים, אסתטיקה מעין זו נוטה להגדיל עוד יותר את הפערים בסיפור שגם כך אף פעם אינו מובא בשלמותו.

כך שבניגוד לסרטים קודמים החובים בתוכם מעין אמירה או מוסר השכל, כאן זה לא נמצא. לפחות לא איזשהו לקח שפולקינג רוצה לכפות על הצופים, אלא כזה הנתון לפרשנות ומאפשר את הוויכוח. בהתאמה, בזמן שרוב הסרטים בג׳אנר מיועדים להקרנה טלוויזיונית, לרוב בערוץ ההיסטוריה, סרטו של פולקינג יוצא בגרסא קולנועית בתפוצה בינלאומית.

פעם לא היה ויכוח על השואה, היה ויכוח פוליטי מה הלקח שיש להפיק ממה שקרה. בעשורים האחרונים חזרנו לנקודה שבה לא הלקח של השואה עומד לדיון אלא השואה עצמה וזאת באמצעות סרטים כגון סרטו זה של פולקינג שמנסה להבין ״מי היה היטלר״ ואורך לא פחות מ-7 שעות. סרט שמהווה רק דוגמא אחת להשתנות מבנה הדיון בשואה, שמחד מאפשרת פרשנות, ומאידך הופכת את ״השמדת היהודים״ למעין סיפור מסגרת לשאלות חברתיות אקטואליות שונות.

לקריאת המאמר באתר עיתון "הארץ"

* ד"ר יעל בן משה היא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה, עמיתת מחקר באוניברסיטת חיפה ומחברת הספר "בדמותו של היטלר" שיצא לאור בשפה הגרמנית ומתורגם בימים אלו לעברית.