סלאח, תביט מה קורה מסביב

מה שווה ההיסטוריה אם אינה כלי לעידוד חיים טובים יותר. העיסוק האינטנסיבי בסדרה החשובה סלאח פה זה ארץ ישראל, מעורר שאלה : מה הלאה ולאן פנינו. הכרת ההיסטוריה, גם כשזו קשה וכואבת, עשויה לשמש כלי לפיתוח רגישות חברתית ולהוות מפתח ללכידות חברתית. 

מחקר חדש שערכו חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד מצא כי צאצאיהם של פליטים נוטים לתמוך במבקשי מקלט כאשר מזכירים להם את ניסיונם של אבותיהם. המחקר מציע כי מינוף ניסיון העבר יכול להיות דרך יעילה להגברת אמפתיה ולצמצום אפלייה. המחקר זכה לחשיפה רחבה בעיתוני יוון, המתמודדת מאז 2015 עם מאות אלפי פליטים שנמלטו מאסיה ואפריקה. זרם הפליטים ביוון עורר את הימין הקיצוני, והמפלגה הניאו-פאשיסטית "השחר הזהוב" תופסת כיום 18 מושבים מתוך 300 המושבים בפרלמנט היווני. התעוררות הגזענות הניעה את קובעי המדיניות ביוון לחפש ולמצוא תרופות.

איך זה קשור אלינו? בשנת 1951 היו בישראל 132 מעברות ובהן חיו קרוב לרבע מיליון ישראלים חדשים. 'המעברות' לא היו אלא כותרת מכובסת למחנות פליטים. הן נעלמו בהדרגה מן הנוף הישראלי במהלך שנות השישים, אך רבים מדייריהן, בחולון למשל, הוסיפו להתגורר בצריפונים גם בתחילת שנות השמונים. על אף זאת, בישראל של 2018 פליטי המעברות וצאצאיהם זכו לתפוס מקום מועט בהיסטוריה שלנו. האם אנו יודעים לנקוב בשמם של ילדים ומבוגרים גיבורים שחיו במעברות? האם ההיסטוריה שלנו מזכירה בשם את הילדים שנפטרו במעברות במהלך החורפים הקשים של 1950-1951?

ההתעלמות מעברם הולידה תמונת ראי: צאצאיהם של תושבי המעברות רחוקים מרחק רב מן המחאה הציבורית נגד גרוש הפליטים כיום. מחאת 2018 מסתמנת כמחאה שקושרת רק את הקצוות: ליברלים תל אביבים ופליטים המועמדים לגרוש. הפריפריה נאבקת בקשיי היום יום ואין דעתה פנויה לצרות של אחרים. אנשי הפריפריה צריכים ויכולים אף הם להשתתף במחאה נגד גירוש הפליטים, משום שהם עצמם חוו פליטות ובעוצמה רבה. 

ובחזרה למחקר. המחקר האמור מראה שאפשר לטפח רגישות חברתית כאשר רותמים את ההיסטוריה ואת הרקע המשפחתי. הסקר בוצע באזור מקדוניה הצפוני של יוון, שקיבל את המספר הגדול ביותר של פליטים יוונים אורתודוקסים מתורכיה לאחר התבוסה של הכוחות היווניים ב- 1922 וחילופי האוכלוסין בין יוון לטורקיה. כ -1.3 מיליון עקורים יושבו מחדש ביוון באותה תקופה. הם היוו כ -25% מאוכלוסיית המדינה. החוקרים הגיעו למסקנה כי צאצאיהם של פליטי תורכיה הציגו עמדות חיוביות כלפי פליטי ההווה, הפליטים מסוריה שסועת המלחמה, מאשר צאצאיהם של אלה שלא חוו פליטות. עוד נמצא כי כאשר החוקרים הזכירו הקבלות בין שני האירועים ההיסטוריים, תמיכת צאצאי הפליטים היוונים הייתה גבוהה בשיעור של פי שמונה משאר היוונים, והם היו נכונים לתמוך בצעדים מחייבים יותר, כגון תרומת כספים לארגון הפליטים של האו"ם או יצירת קשר עם חבר פרלמנט מקומי במטרה לעזור לפליטי ההווה.

החוקרים מציעים שממשלות ומוסדות שמבקשים להיאבק בשנאת זרים ולקדם תוכניות אינטגרציה, כגון שילוב ילדי פליטים בבתי ספר יווניים, יכולים להיבנות מממצאים אלו על ידי טיפוח ואיזכור פרקי היסטוריה שחוו בני דורות קודמים. 

ובחזרה אלינו: חוסנה של חברה נמדד בחוזקה של החוליה החלשה. פליטי המעברות ובעצם חלוצי המעברות צריכים ויכולים להיות שותפים מלאים לתהליכים חברתיים בישראל אם רק יזכו בעצמם להכרה בסבלותיהם. חשיבותו של הסדרה 'סלאח' היא אם כן גם באופן בו היא מאפשרת היכרות עם פרק מודר בהיסטוריה שלנו. בשנת השבעים לישראל ראוי פרק המעברות לתפוס מקום של כבוד גם מטעמים חינוכיים וערכיים וגם מתוך מתן כבוד לחלוצי המעברות, פרק צורב ומפואר בהיסטוריה שלנו.

* לקריאת המאמר בעיתון "מעריב" (25.3.2018)

** פרופ' דליה גבריאלי נורי היא מרצה במחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה וחוקרת במכון טרומן באוניברסיטה העברית. ספרה: Israeli Discourse and The West Bank ראה אור לאחרונה (ביחד עם ד"ר אלי פרידמן).