האקדמיה עדיין רלוונטית

בשנים האחרונות הולך וגובר השיח אודות הרלוונטיות של האקדמיה לעולם משתנה והיכולת של מוסדות אקדמיים להתאים את עצמם לעידן החדש, למקצועות שמשתנים ללא הרף, לידע שהופך להיות זמין בכל מקום ולמציאות שבה סטודנט מתחיל ללמוד מקצוע מסוים ועד שהוא סיים את הלימודים לאחר שלוש או ארבע שנים, המקצוע שלמד, השתנה מקצה לקצה.

על רקע השיח הזה הפכו להיות פופולאריות במיוחד כתבות העוסקות בסיפורי הצלחה של יחידים שעשו זאת ללא לימודים אקדמיים. מהצד האחד כתבות אלו מעבירות ביקורת מרומזת או ישירה כלפי האקדמיה ומהצד השני הן עלולות לגרום לצעירים לחשוב פעמיים האם כדאי להם ללכת ללמוד או לחפש דרכים חלופיות.

בעיניי, האמירות המוחלטות שגורסות כי ניתן להצליח ללא לימודים אקדמיים הן אולי נכונות לעיתים מסוימות, אך הן לרוב פופוליסטיות ויוצרות תמונת מצב מעוותת. האם מישהו בדק מה אחוזי ההצלחה של אותם צעירים שמנסים את מזלם ללא תואר אקדמי? כיוון שאנחנו שומעים אך ורק על אותם סיפורי הצלחה בודדים ולבטח, אף אחד לא יציב לנו מראה אל מול הכישלונות.

האם מישהו ערך מחקר מי אלו אותם אנשים שמסוגלים להסתדר ללא תואר אקדמי והופכים לסיפורי הצלחה? האם מדובר דווקא בצעירים המשתייכים למעמדות סוציו-אקונומיים חזקים, דבר המאפשר להם לקחת את הסיכון הזה ולהעניק להם קרקע יציבה לנחות אליה, במידה והדברים לא הלכו כמתוכנן. 

לעיתים אנחנו שוכחים כי בשלושת העשורים האחרונים במדינת ישראל האקדמיה עברה מהפכה. הקמת המכללות האקדמיות גרמה לצעירים רבים שההשכלה הגבוהה לא הייתה מנת חלקם, להתקבל ללימודים אקדמיים ולהקנות להם הזדמנות אמיתית למוביליות חברתית. האקדמיה הוכיחה שהיא יודעת לעשות את זה בזכות מוסדות אקדמיים רבים שמפעילים לדוגמא, מכינות קדם אקדמיות שמסייעות לצעירים לפצות על נתוני פתיחה חלשים יותר.

התוצאות, גם כן מדברות בעד עצמן, דו"ח ה-OECD שפורסם לאחרונה דירג את ישראל במקום השני בעולם בשיעור האזרחים בעלי השכלה על תיכונית ואקדמית. רוב הסטודנטים לתואר ראשון בישראל לומדים במכללות ונתונים שפרסמה הלמ"ס במהלך השנה האחרונה מצביעים על פער קטן בתעסוקה ושכר בין אנשי היי-טק בוגרי אוניברסיטאות למכללות. כל אלו מוכיחים כי המכללות גם פתחו את שערי ההשכלה הגבוהה לרבים וגם מקנות להן תעודת השכלה שמניבה בשוק העבודה.

האקדמיה הוכיחה שהיא מסוגלת להשתנות ובמבט לעתיד המכללות הן אלו שצריכות להמשיך ולהוביל את השינוי. למכללות יש את היכולת והמחויבות להיות גמישות וקשובות לצרכי השוק המשתנים. הסיבה לכך היא שמדובר במוסדות קטנים שמרכז העשייה שלהם הוא הכנת הסטודנטים לשוק העבודה, לעומת האוניברסיטאות שם מדובר במערכות גדולות וכבדות יותר שמרכז העשייה שלהן הוא מחקר. 

אין ספק שהאקדמיה צריכה להמציא את עצמה מחדש מעת לעת. אין ספק שיש פער בין מוסדות אקדמיים שונים שכבר מתאימים את עצמם לעידן משתנה לעומת כאלה שעדיין צריכים לעשות כברת דרך מסוימת. 

כאן המקום להשאיר לאותם מועמדים ללימודים אקדמיים לעשות את הבחירה הנכונה ואני שמח לבשר לכם כי הניסיון שלנו מלמד שהצעירים בשנים האחרונות יודעים לעשות זאת, הם הולכים, בודקים, שואלים, קוראים, מתעניינים ומתייעצים וקבלת ההחלטה שלהם באיזה מוסד אקדמי ללמוד אם בכלל, אינה נעשית בקלות ראש.

צעירים שוויתרו על לימודים אקדמיים היו תמיד ויהיו גם בעתיד. ייתכן והמאפיינים הסוציו-אקונומיים שלהם השתנו עם הזמן. אולם, אמירות פופוליסטיות גורפות כי אין בימינו ערך לתואר אקדמי והבלטת סיפורי הצלחה בודדים, זאת מבלי לשאול את השאלות הנכונות או להציג תמונה מלאה, יטשטשו את היכולת של צעירים לקבל החלטות נכונות לגבי מסלול החיים ההשכלתי מקצועי בו הם יכולים וצריכים לבחור.

* פרופ' ברטולד פרידלנדר הוא נשיא המכללה האקדמית הדסה בירושלים
** פורסם בעיתון "דה מרקר", 27.11.2019