חזון המקדש – מהשוליים למרכז: בין "הארץ" ו"מקור ראשון" (וגם משהו על 'ישראל היום')

'שבת נחמו', שבאה מיד אחרי תשעה באב, והימים שסביבה, הם זמן טוב לבחון כיצד מתייחסת התקשורת לחזון בית המקדש השלישי. 'שבת נחמו' קרויה על שם ההפטרה אותה קוראים בה, חזון ישעיהו על חידוש עבודת הקורבנות בבית המקדש באחרית הימים. בעשורים האחרונים השיח של בניית בית המקדש וחידוש הקורבנות בימינו אנו, ולא רק באחרית הימים, תופס אחיזה בקרב ציבורים גדלים והולכים, בעיקר בחברה ה'אמונית' הדתית- לאומית. ספרה של ד"ר שרינה חן, "במהרה בימינו- תמורות ביחסו של הציבור הדתי לאומי להר הבית" (2017) מתאר יפה תהליך זה. בחינה של כמה מעיתוני סוף השבוע של 'שבת נחמו', לצד כתבות שהופיעו בעיתונות בין תשעה באב לט"ו באב, מאפשרים הצצה לשלב הבא: הפעפוע של חזון בית המקדש השלישי, בימינו אלה, למרחב הציבורי התקשורתי של כלל חלקי החברה הישראלית.

נתחיל עם "מקור ראשון" – ששורשיו נטועים עמוק בחברה הדתית לאומית אך היומרה שלו היא כלל ישראלית. גליון 'שבת נחמו' עסק בעיקר בהתנתקות – בחינה אקטואלית של חורבן בית ("הבית"?) ותוצאותיו. אבל מקומו של בית המקדש לא נפקד, במדור הקבוע "עמוד ההר" המופיע מידי שבוע בחלק המרכזי של העיתון בעריכת ארנון סגל ( פעיל לעליית יהודים להר הבית, ובנו של העורך הראשי חגי סגל, שלו גם קשרי עבר לחזון הר הבית העתידי). סגל בחר ללכת על קו ממלכתי שכלל ראיון עם הנשיא רבלין. כבוד הנשיא מזכיר את החשיבות לשמור על מתן כבוד גם לקודשי האסלאם – תוך שהוא מדגיש שהר הבית אינו אתר מוסלמי. הוא קורא לשמור על הסטאטוס קוו – ומדגיש שהוא אומר זאת כמי שעלה עם אריאל שרון להר "כדי לבחון מקרוב את השמירה על ריבונותנו שם" (באירוע שתרם לפרוץ האינתיפאדה השניה). רבלין מדבר על תקוותו ל"בית מקדש צמחוני" ו"חופש פולחן לכל אדם" (כלשון התביעה של פעילי המקדש שנמנע מהם כרגע להתפלל בהר הבית). בה בעת הוא מציין שאינו יודע אם המתח באיזור זה יכול לאפשר זאת. בסיום הראיון הנשיא מדגיש את הקו הממלכתי: השאלות הבלתי פתורות, הוא מסכם, ייאלצו לחכות ל"הלכתא דמשיחא".

הארץ, בתיווכו של בני ציפר, עורך מוסף הספרות, מציע שילוב מעניין שמצריך מעט סמיוטיקה, או לפחות תשומת לב לפרטים. בעמוד השער של המוסף ניתוח מרתק של פרופ' ירון צור על הקשר בין שבתאי צבי והתאסלמותו לבין מדיניות של המרות דת שקידמו אנשים מרכזים בחצר הסולטאן העותמאני מחמד הרבעי. בין השורות אפשר גם לקרוא רמיזות לכמה מרכיבים שהפכו את התנועה השבתאית לפופולרית מחדש בעיני חוקרים בני זמננו - כמו גם ובעיני חסידי רוחניות עכשווית: הדמיון לתנועות שונות באסלאם הסופי ואף נטיות אנטינומיות. מהדיון אנו לומדים על הטעות הבסיסית של המשיח מאיזמיר: ההתגרות בריבון, במדינה העותמאנית. בהעדר ריבונות, הסתיים הפרויקט המשיחי בהתאסלמות.

בעמוד הסוגר של המוסף הדיון עובר לבית המקדש עצמו במאמרו של חוקר המיסטיקה היהודית איתמר גרינוולד. המאמר בוחן את הקשר בין חורבן בית המקדש ותשעה באב ל"קורבן העצים" – שהיה יום שמחה "וכלל תרומה של עצים שהשתמשו בהם להעלאת האש על המזבח". הסקירה הדקדקנית בשאלת מועד חורבן הבית ומקומם של ימי שמחה מול ימי תענית מובילה את גרינוולד גם לשבתאי צבי, שמתוך כריזמה משיחית הכריז על ביטולם של הצומות, ולאזכור כי יש מי שרואים בהקמת מדינת ישראל ארוע משיחי.

עד כאן, לכאורה, תמונת דברים אופינית ל'הארץ' – מאמרים אקדמים כבדי סבר. אלא שמבט על העיתון כולו, ולא רק על הטקסט מראה כיצד תוך כדי מבט חטוף במאמר העוסק בתשעה באב (לא צריך אפילו לקרוא) אנחנו עוברים מהעבר להווה- ואולי גם לעתיד. לצד מאמרו של גרינוולד מיקם העורך תמונה גדולה של "ארגוני המקדש חונכים מזבח לקראת הקרבת קורבנות בבית המקדש השלישי". שני כוהנים לבושים בבגדי כהונה לבנים מצולמים ברגע שבו הם מעלים חלקים מהקורבן של המזבח הדולק.

לתמונות עוצמה משלהן, והתמונה של אוליבייה פיטוסי אכן מדברת בעד עצמה. אילו הייתה תמונה זו מופיעה במאמר הדן בהביטים שונים של קבוצות שוחרי המקדש, הייתה זו המחשה להיבטים שונים של תופעה זו. אבל מיקום התמונה בגליון זה מציע אפשרות לקריאה שונה: תעוד של דוגמא עכשווית אותנטית למעמד הקורבן המתואר. מיקום התמונה ליד דיון אקדמי מכובד נותן למעמד לגיטימציה והכיתוב הלקוני, 'ארגוני המקדש חונכים מזבח לקראת הקרבת קורבנות בבית המקדש השלישי', מלמד על הנורמליות החדשה. צריך רק לממש את הריבונות שהפעם (שלא כמו בימי שבתאי צבי) קיימת.

מקור ראשון נוקט בגישה דיאלקטית: קו ממלכתי בעמוד הקבוע המוקדש למקדש. במקרה של הארץ אנו זקוקים לעבודה מסוימת כדי לפענח את הרמזים שקושרים בין העניין הציוני בשבתאי צבי (מגרשם שלום ועד היום) ועד לבית המקדש השלישי. "ישראל היום", החינמון הנפוץ במדינה , מציע דיון ישיר בבית המקדש העתידי- גם אם כזה שנותר לכאורה בספרה אומנותית. במדור 'יהדות'- 'תרבות יהודית' (ט״ו אב תש״ף, 28-7-2020) מופיעה הכתבה 'הדמיה: כך ייראה בית המקדש בירושלים המודרנית?'. זהו תיאור של פרויקט ייחודי של הצייר אלישע כ"ץ, שצייר את בית המקדש השלישי "...עם הנוף האותנטי של ירושלים כמו שהיא נראית עכשיו, עם כל הבניינים שקיימים היום וכולי".

מהציור אפשר ללמוד כי המשמעות של 'וכוליי' הוא העלמת כל זכר למסגדים ואתרים אסלאמים בהר הבית של היום. כתבה כמעט זהה לזו שהופיעה בישראל היום הופיעה בערב תשעה באב באתר 'ערוץ 7' ( 'בית המקדש השלישי - כך זה ייראה'). חזרנו אם כן לנקודת הפתיחה: המעבר והפעפוע של רעיונות בית המקדש מהציבור הדתי לאומי לספרה הציבורית הכללית.

בראיה לעתיד, נותר בכל זאת לשאול מה יעשו עם כל הפרטים וחפצי האומנות הנמצאים במסגדים ובמבנים המוסלמים בהר הבית כיום. אולי בשביל זה בנו את מוזיאון הסובלנות?

* ד״ר חן ברם הוא מרצה בכיר בחוג למדעי ההתנהגות ובחוג לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית הדסה.

לדף המרצה של ד״ר חן ברם
לדף הבית של החוג לעבודה סוציאלית
לדף הבית של החוג למדעי ההתנהגות