משבר הקורונה: זהירות, מספרים!

בחסותו של נגיף הקורונה התגשם בן לילה חלומם של כל שרי החינוך בעשור האחרון. תוך שבועיים הפכנו כולנו לתלמידים מצטיינים בחמש יחידות מתמטיקה, מומחים לחשבון דיפרנציאלי, אמנם בלי לדעת שאנחנו כאלה. כעת אנחנו מבינים היטב מהו אקספוננט, ומהו טור הנדסי, שולטים היטב בייצוגים גרפיים ובלי למצמץ יודעים להסביר כמה חשוב 'לשטח עקומות'.

משבר הקורונה חולל מגמה מטרידה של שימוש יתר במספרים ומעבר ל'שיח כמותי': כמה חלו? כמה נפטרו? מה קצב ההדבקה? מה הסיכוי של בני גילנו להידבק? איך אנחנו ביחס לאיטליה? וגם: כמה מכונות הנשמה יש לנו? כמה בדיקות ומטושים? כמה קופסאות של שימורי תירס נותרו במחסנים?  

'המתמטיזציה', ו'תורת המספרים' שנחתו עלינו דורשות תשומת לב. שימוש יתר במספרים עלול לטשטש ולנתק אותנו מהצד העצוב והכואב של המתרחש בעולם בימים האלה, לאטום אותנו למצוקות ולקשיים של האנשים הבודדים, הסובלים שמאחורי המספרים. חדוות המספרים הזאת שקפצה עלינו היא צעצוע מסוכן משום שהיא עלולה לשבש את הרגישות האנושית ואת תפיסת ערך החיים. 

מדוע השימוש במספרים מסוכן? הוא מסוכן משום שלהודיע על פטירתו של 'קשיש בן 89' פירושו לייצר אבחנה בין חיים לחיים. המספרים גורמים לכך שהחיים חדלים להיות ערך עליון, בלתי ניתן למיון ולחלוקה. פתאום יש חיים ששווים יותר וניתן למדוד אותם מספרית. ההיגיון הבסיסי של קדימות החיים ושוויון ערך החיים הוא עיקרון יסוד בחברה דמוקרטית. השיח הכמותי עלול לייצר מדרון חלקלק שיפגע בעיקרון הזה. כאשר מכניסים מספרים למשוואת החיים מקבלים תוצאות מוזרות. אם החיים של קשישים ו'בעלי מחלות רקע' שווים פחות אז אולי גם החיים של האוטיסטים שווים פחות? ומה עם חולי הסרטן? ולמה דווקא אבחנה לפי גיל? אולי בכלל נמיין את בני האדם לפי מנת משכל ונחליט שבעלי ציון 500 בפסיכומטרי ומטה ראויים פחות לחיות? גם זה נתון חד משמעי וחד ערכי שיאפשר מיון קל ופשוט. אולי כדאי להעדיף בעלי הכנסה של 20 אלף ₪ בחודש? אולי נדרוש להציג תלוש משכורת בכניסה לבית החולים? החזון השחור של עולם של אנשים בריאים, חזקים, וצעירים, אנשים "ממויינים" לפי קריטריונים מזכיר ימים חשוכים בדיקטטורות רחוקות שאנחנו רוצים לשכוח.

זאת ועוד: השאלה "כמה" מחזירה לכפר הגלובלי את הגבולות הלאומיים שנדמה היה שהטשטשו אודות לנגיף העיוור שאינו מבחין בין לאומים. השימוש במספרים הפך את משבר הקורונה לתחרות ספורטיבית וההתמודדות איתו נעשתה הישג מדיד. יש לנו פחות חולים אז אנחנו יותר טובים מאמריקה, יותר מתוחכמים מאיטליה, יותר זהירים, יותר חכמים. הקורונה היא תחרות והיא גם מלחמת כל בכל. ובמלחמה צריך לנצח. בעוד זמן מה נשמע שהסיירות שלנו פרצו באישון לילה לבתי החולים באיראן והביאו משם מכונות הנשמה. הן כבר הוכיחו שהן יכולות. 

צריך להזכיר ולזכור שלמי ששוכב מבודד בבית חולים ועומד למות יש פנים. הוא לא רק מספר. המספר היחיד שכדאי לזכור הוא שידיים צריך לסבן 20 שניות לפחות. את שאר המספרים צריך לזכור וגם לשכוח.

* פרופ' דליה גבריאלי נורי היא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת, המכללה האקדמית הדסה, ירושלים