לייצר גיוון ובידול בין תכניות הלימודים למדעי המחשב ומקצועות ההנדסה

לאחרונה פורסמה כתבה בעיתון דה מרקר אודות צרות ההכשרה של בוגרי מדעי המחשב ומקצועות ההנדסה בישראל: "הבוגרים הישראלים חסרים מיומנויות בסיסיות אקוטיות להשתלבות בחברות ההיי-טק", כך היא קבעה.

כותב שורות אלה מצוי 'בעסקי' הוראת מדעי המחשב כבר שנות דור, ויותר. כל שנה, עת אני פוגש את בוגרי החוג בו אני מלמד כשנה אחרי סיום לימודיהם, עת הם כבר עובדים בתעשייה, בטקס הענקת התארים, אחת השאלות שאני שואל אותם היא: "מה חסר לך בהכשרה שלך אצלנו, ואתה חושב שהיה טוב להוסיף לתכנית הלימודים?" התשובות שאני מקבל מזכירות לי את הסיפור אודות העיוורים שממששים פיל, ומתארים אותו: כל אחד מתאר את הפיל על-פי האיבר אותו הוא ממשש. מי שעובד במחלקת הראיה הממוחשבת של מוביל-איי, מתלונן על כך שלא נלמד מספיק חשבון אינפיניטסימלי, ומי שעובד באבטחת מידע מתרשם שהנושא לא זכה ליחס רחב דיו בלימודים. מבחינתם, הם, כמובן, צודקים.

לצד זאת יש לומר: תואר במדעי המחשב הוא תואר עמוס ביותר. כמדומני שאיש לא חושב שאפשר להוסיף לו נושאים. כלומר זהו משחק סכום אפס: אם נכשיר את הבוגרים יותר בנושא התבטאות בכתב ובעל-פה, נכשיר אותם פחות במתמטיקה או בתכנות. כשלעצמי, אני בספק מה חשוב יותר? כמרצה באקדמיה נוח לי להגיד: יכולות כלליות, שטוב שתהיינה לכל אדם משכיל, כדוגמת יכולת הבעה בעל-פה ובכתב, מתאים להנחיל בתיכון, (בדיוק כפי שיכולות מקצועיות, שרלוונטיות למקצוע מסוים, כדוגמת מתמטיקה ברמה גבוהה, יש להנחיל בתואר הראשון).

בכתבה מוצעת גם אפשרות לעבודה של סטודנטים בחברות, תוך כדי הלימודים כדרך להתגבר על חלק מהחוסרים בהכשרה האקדמית. למיטב ידיעתי, גם כיום, אחוז נכבד מהסטודנטים מגיע לסיום התואר כבר עם ניסיון תעסוקתי במשרות סטודנט או משרות דומות להן. בדרך כלל, הדבר מחייב את הארכת הלימודים, שכן תואר, כאמור תובעני, במדעי המחשב, ועבודה בהיי-טק לא יכולים להתקיים במקביל כשכל אחד מהם הינו בהיקף מלא.

לגבי האפשרות למעין 'סטאז'' במהלך הלימודים, כדרך נוספת להקנות לסטודנטים מיומנויות חשובות שאינן נרכשות באקדמיה, וחשובות לעולם העבודה, נראה לי שזה פתרון בעייתי: על מנת שחברה תהיה מוכנה להעסיק סטודנט, היא תרצה שהוא יעבוד בהיקף של לכל הפחות חצי משרה (בהיקף נמוך יותר לא יהיה לה כדאי להעסיקו). סטודנטים למדעי המחשב לא יהיו מוכנים להשקעה כל כך ניכרת בלי תמורה כספית הוגנת, כאמור, בהינתן שכבר כיום חלק גדול מהם עובדים, ומתפרנסים בכבוד.

מעבר לכך, נראה לי שכיום לימודי מדעי המחשב במרבית המוסדות להשכלה גבוהה דומים למדי מבחינת הקורסים המוצעים בהם, וזאת בשל דרישות הרגולטור: המל"ג. ייתכן שיש מקום לאפשר מגוון רחב יותר של תכניות לימודים: כאלה בהן יושם דגש יחסי רב יותר על ניהול, לעומת כאלה בהם יושם דגש רב יותר על מתמטיקה, לעומת כאלה בהן יושם דגש רב יותר על נושאים הקרובים לחומרה. בוגר של תכנית כזאת יהיה, לטוב ולרע פחות 'גנרי': יהיו לו יתרונות בעת חיפוש עבודה בכיוון א', וחסרונות אם הוא יחפש עבודה בתחום ב'.

לבסוף, ואולי, בכלל, זאת הייתה צריכה להיות הראשית: רבים מהמרצים, או ליתר דיוק החוקרים, באוניברסיטאות היוקרתיות, רואים את עיקר תפקידם בגידול הדור הבא של מדעני המחשב בישראל, ולא בהצמחת הדור הבא של פועלי ההיי-טק.

לקריאת המאמר בעיתון דה מרקר (15.7.2018)

* ד"ר יורם ביברמן הוא ראש החוג למדעי המחשב במכללה האקדמית הדסה ירושלים