מי יכיל את בוגרי המכללות?

לאחרונה התפרסמה כתבה של פרופ' עמיר תומר, ראש המחלקה להנדסת תכנה במכללה האקדמית כנרת, שכותרתה: 'מדוע מזלזלים בבוגרי המכללות?'

אין ספק שהסטודנטים ברוב המכללות, בממוצע נופלים בנתוני הקבלה שלהם מעמיתיהם באוניברסיטאות. עם זאת, יש במכללות סטודנטים מצוינים, שיכלו להתקבל בנקל לכל אוניברסיטה מכובדת, כפי שיש סטודנטים חלשים, שלא בנקל ישלימו תואר בתחום קשה ומאתגר כמו מחשבים, גם במכללה מדולדלת. השונות הרבה בכישורי הסטודנטים מציבה בפני המוסדות אתגר גדול: כיצד לאחוז בזה, וגם מזה לא להניח את ידך?

כמובן שמוסדות יכולים שלא לאחוז בשור בקרניו: מכללה, או אוניברסיטה, יכולה להחליט שהיא מציבה בפני תלמידיה רף בגובה x; תלמיד שלא יעמוד ברף לא יוכל להשלים את לימודיו במוסד. אין ספק שללמד סטודנטים חזקים זה קל יותר, וגם מתגמל יותר: המוסד נאלץ להתמודד עם הרבה פחות תלונות, ואנשיו יכולים ליהנות מהתחושה שהם מורים טובים, המלמדים סטודנטים מצוינים, ולפיכך שהעולם הוא מקום יפה, המסביר פנים לברואיו. כאמור, זו גישה לגיטימית; אולם כזו שלכל הפחות לאחרונה זוכה להסתייגות מצד בעל המאה: הות"ת, שמנסה למזער את אחוזי הנשירה של סטודנטים.

מוסד יכול לנקוט גם בגישה ההפוכה: ללמד ברמה לא גבוהה, על מנת שגם הסטודנטים החלשים הלומדים בו יעמדו בדרישות, ויצליחו בלימודיהם. המחיר של גישה כזאת עלול להיות במוניטין של המוסד, ובהתאמה ביכולת של בוגריו להשתלב בחברות המובילות. גם גישה זאת אינה מופרכת. עולם התכנה: ההי-טק וה- IT גדול דיו, ויש בו צורך גם לעובדים בעלי יכולות פחות גבוהות. מנגד, כמובן ששום מוסד לא שש לוותר על סטודנטים חזקים.

אולם לדעתי, אין הכרח לבחור כך או כך. אפשר להכשיר סטודנטים חזקים וחלשים יחד, תוך שהסטודנטים החזקים מממשים את הפוטנציאל הגבוה שלהם, בלי שהסטודנטים החלשים יישרו מהלימודים. אולם כדי לעמוד באתגר גדול זה צריך שיתקיימו כמה תנאים: ראשית, צריך שהמרצים יהיו מחויבים לסטודנטים ולהוראה במקום הראשון ובאופן מלא. ממרצים שעיקר מרצם מופנה למחקר, או כאלה שהינם מורים מן החוץ, 'שכירי חרב', שאת עיקר מרצם מפנים לעבודתם במקום אחר, קשה לצפות לכך. רק סגל ותיק, מנוסה ומסור יוכל להשקיע בסטודנטים כך שהחזקים יוכלו לרוץ קדימה, בלי שהחלשים יוותרו כושלים מאחור. הגישה של סגל ההוראה צריכה להיות: ללמד ברמה גבוהה, אולם לסייע באופן פרטני לתלמידים החלשים, על מנת שגם אם הם לא ישיגו ציונים גבוהים, הם, לכל הפחות, 'יגיעו לקו המטרה'.

תנאי שני שצריך להתקיים הוא שגודלן של הכיתות יהיה כזה שיאפשר למורה (המשקיע) להכיר כל תלמיד, לנטר את מצבו, ולהושיט לו יד טרם שהוא נשמט לתהומות. עת באולם הרצאה יושבים עשרות רבות, שלא לומר: מאות סטודנטים, אי אפשר לצפות ממרצה להכיר כל אחד ואחד מהם. אולם אם גודלן של הכיתות יוגבל להיות בסדר גודל של כמה עשרות סטודנטים, אזי המשימה אינה בלתי אפשרית.

לבסוף, מוסד ששמו אינו הולך לפניו ככזה שכל מי שיצא משעריו הינו עילוי, ומנגד: ששמו גם אינו הולך מאחוריו שכל מי ששילם בו שכר לימוד זכה בתום מספיק שנים לקבל תואר, צריך לסייע לבוגריו להשתלב בשוק העבודה, במקום המתאים להם: בוגר מעולה יזכה להפניה עם המלצה לתפקיד מאתגר בחברה בחזית הטכנולוגיה, ובוגר חלש יזכה להפניה עם המלצה מתאימה לתפקיד בו די בידע מוגבל. מניסיוני האישי, עת בוגר מופנה למקום עבודה המתאים לכישוריו, עם חוות דעת כנה מצד מרצה, שמוכר בחברה אליה הבוגר מופנה, מירב הסיכויים שהבוגר לכל הפחות יזכה לסיכוי הוגן להוכיח את כישוריו. להתרשמותי, גם חברות טהרניות או 'סנוביות' שבעבר פסלו על הסף בוגרי מכללות, עת מקבלות הפניה של בוגר, עם חוות דעת מתאימה, ובמיוחד עת בחברה יש כבר עובדים מהמכללה בה מדובר, ממיינות את המועמד בצורה הוגנת.

אין ספק שכדי שהתהליך יצליח צריכים כל השותפים בו להשתדל: המוסדות בשלב ההכשרה, ואחר בשלב ההפניה; החברות בתהליכי המיון שלהן.

לקריאת המאמר שפורסם בעיתון "הארץ"