המפנה שחולל בגין

בנאום הניצחון שנשא במטה הבחירות שלו בליל ראש חודש סיוון תשל"ח (18-17 במאי 1977) קבע מנחם בגין במלים נחרצות: 'הלילה הזה חל מפנה בתולדות העם היהודי והתנועה הציונית'. ארבעים שנה אחרי אותו לילה חגיגי במצודת זאב יש טעם לשאול האם באמת היו תוצאות הבחירות לכנסת התשיעית בבחינת מפנה היסטורי כה מרחיק לכת. יש אומרים שאין די בפרספקטיבה של ארבעים שנה להערכה היסטורית שקולה ומלאה. ייתכן; ובכל זאת, פרק הזמן שחלף מקנה לנו יכולת מסוימת להעריך את משמעות המאורע. במבט לאחור, האם הביאו חילופי השלטון לידי מפנה בעל ממדים היסטוריים?

אין לזלזל בחילופי השלטון כשלעצמם, בפעם הראשונה בתולדות המדינה. בהכרעת העם בבחירות ובהעברה החלקה של השלטון הגיעה ישראל לבגרות דמוקרטית, והרי אין דמוקרטיה בלי חילופי שלטון. מעבר לעצם החילופין, סיכום פעולותיהן של שתי הממשלות בראשות בגין מלמד שאכן חל מפנה מהותי לפני ארבעים שנה, מפנה במדיניות החוץ והביטחון, במדיניות הכלכלית והחברתית, בתרבות, בזהות ובאתוס הלאומי.

לקראת הבחירות הגדיר בגין את מטרת המדיניות בנוגע לשטחי ארץ ישראל שלא היו בידינו לפני מלחמת ששת הימים במלים 'מניעת ריבונות זרה בארץ ישראל ממערב לירדן'. בניגוד לדרכה של תנועת העבודה, שחתרה לפשרה טריטוריאלית, כלומר לחלוקת הארץ, בהתאם לקו שעיצבה לפני שמונים שנה בפולמוס סביב המלצותיה של ועדת פיל, הייתה דרכו של בגין, בעקבות ז'בוטינסקי, שלילת רעיון החלוקה. היסוד הוא כוח הזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל בשלמותה, זכות כלפי העבר וכלפי דורות העתיד גם יחד, והיא, כהגדרתו, 'משולבת בזכות העם היהודי לביטחון ולשלום'. כדי להשיג מטרה זו חידש את שיח הזכויות כלפי פנים וכלפי חוץ גם יחד, ובהקשר זה העלה את התביעה למניעת ריבונות זרה ממערב לירדן. זה היה מפנה לא רק ברמה האידיאולוגית, אלא גם ברמה הדיפלומטית, ובמיוחד בפולמוס הממושך והנוקב עם הנשיא קרטר על חוקיות ההתנחלות ועל סמכויות האוטונומיה לערבים הפלסטינים ביהודה, שומרון ועזה. בגין אמנם לא דיבר עוד על החלת הריבונות, אולם בכל הזדמנות שב ואמר שחבלי ארץ אלו שלנו הם ולא נעזבם. כפי שכתב לנשיא רונלד רייגן, בתשובה
לתכניתו שתבעה מישראל למסור לירדן את רוב שטח יהודה ושומרון:
במלחמה תוקפנית, בפלישה, כבש המלך עבדאללה חלקים מיהודה ושומרון ב-1948, ובמהלכה של הגנה עצמית מוצדקת ביותר ב-1967, אחרי שהותקפנו על ידי המלך חוסיין, שיחררנו, בעזרת השם, חלק זה של מולדתנו. יהודה ושומרון לעולם לא יהיו עוד 'הגדה המערבית' של הממלכה ההאשמית של הירדן, אשר הוקמה על ידי הקולוניאליזם הבריטי.

כדי להבטיח שחלקים אלו של הארץ יישארו בידי ישראל לתמיד פעל בגין בשני כיוונים: מצד אחד הקמת התנחלויות בכל מקום שהדבר מתאפשר מבחנה משפטית – כידוע, הוא היה קנאי לשלטון החוק ועליונות המשפט – ומצד אחר העלה את תכנית האוטונומיה לתושבים הערבים של יהודה, שומרון ועזה. בהתנחלות ראה אמצעי למניעת חלוקתה של הארץ, על ידי יצירת מצב בלתי הפיך מבחינה גיאוגרפית ודמוגרפית. תכנית האוטונומיה היא הצד השני של המטבע: הערבים ינהלו את ענייניהם בעצמם, תינתן להם אפשרות לבקש אזרחות ישראלית או לשמור על אזרחותם הירדנית – 'לא נהיה רודזיה' אמר בגין בכנסת – וכך יישמרו להם זכויות אזרח בלי לסכן את הרוב היהודי ממערב לירדן. בתכניתו ראה את החלופה המציאותית היחידה למדינה פלסטינית שאותה שלל, אך ההתפתחויות ההיסטוריות והפוליטיות, ובעיקר רצח סדאת, סיכלו כל התקדמות.

רעיון האוטונומיה הועלה במסגרת המו"מ לשלום עם מצרים. מיד עם היוודע תוצאות הבחירות החל בגין במגעים דיפלומטיים להשכנת שלום עם מצרים. שר החוץ משה דיין נשלח למגעים מוקדמים במרוקו עם נציגו של סדאת, ובגין עצמו פעל באמצעות האמריקנים, הרומנים והאיראנים כדי לשכנע את סדאת לפתוח במו"מ. בניגוד לדרכן של ממשלות המערך הוא גילה גמישות בקשר לנהלי המו"מ. רק אחרי ביקור סדאת בירושלים הציע לסגת לגבול הבינלאומי, בניגוד לעמדת המערך שתמך בפשרה טריטוריאלית גם בסיני. למען השלום עם מצרים היה בגין מוכן, אחרי לבטים, למה ששום ממשלה בהנהגת תנועת העבודה לא הייתה מוכנה לו בעבר: לפנות יישובים בלי אילוץ בטחוני. ספק אם היו ממשלות אריאל שרון ואהוד אולמרט יכולות לעשות את מה שעשו בחבל עזה ובצפון השומרון, אלמלא התקדים שנקבע בסיני.

הסיבה לגמישותו של בגין כלפי מצרים הייתה הכרתו שאם תצא מצרים ממעגל העימות לא תיתכן עוד קואליציה ערבית שתאיים על עצם קיומה של מדינת ישראל בנשק קונבנציונלי. כדי לטרפד גם איום בנשק בלתי מקובל פיתח את 'דוקטרינת בגין' ולפיה לא תוכל ישראל, בשל ממדיה הגיאוגרפיים, לאפשר לאויביה להצטייד בנשק להשמדת המונים. ההחלטה להפציץ את הכור הגרעיני של עיראק הייתה תקדים היסטורי: מעולם לא נעשה כדבר הזה לפני כן, ואחרי כן נעשה על ידי ארצות-הברית בעיראק ולפי מקורות זרים על ידי ישראל בסוריה.

פיצוץ הכור הגרעיני של עיראק ביטא שינוי נוסף באסטרטגיה של ישראל: שימוש ביכולת הצבאית גם כשיש ברירה, ולא רק כשאין ברירה. זה אחד הלקחים שביקש ללמוד מן ההיסטוריה של המאה העשרים באירופה, ויישם אותו במלחמת לבנון הראשונה. במלחמה זו הרסה ישראל את כוחו הצבאי של אש"ף, והוא נאלץ לצאת לתוניסיה הרחוקה. אולם מחיר הדמים הכבד של מלחמה זו, לצד ההסתבכות המדינית והכלכלית שבעקבותיה, הטילו על בגין מעמסה מוסרית ורגשית קשה ביותר. הוא לא האשים את מי שהוליכוהו שולל, וקיים את הכתוב במגילת איכה: 'ישב בדד וידום כי נטל עליו'.

המפנה שחוללה ממשלת בגין בא לידי ביטוי גם בראשית הליברליזציה של כלכלת ישראל, במפעל שיקום השכונות ובהבטחת הכנסה על ידי הביטוח הלאומי. נושאים אלו ראויים למאמר נפרד. את המפנה הרעיוני נוכל לסכם ביצירת אתוס לאומי חדש, שמרכיביו הם זיקה עמוקה למסורת הדתית, כבוד למסורות התרבותיות של כל עדות ישראל, לגיטימציה של ארגוני המחתרת אצ"ל ולח"י ומלחמתם על חרות האומה, והשינוי הדרמטי שחל במעמדם הפוליטי של נציגי הציבור הדתי-לאומי והחרדי. מדינת ישראל שמסר מנחם בגין ליצחק שמיר בסתו 1983 הייתה יהודית יותר, הרבה יותר, ממדינה זו שקיבל מידי יצחק רבין באביב 1977.

מבחנו של מפנה היסטורי הוא בהתמדתו. עד כה עמדו בעינם רוב מרכיביו של המפנה; ורק הקורא אחרית מראשית יודע מה צופן העתיד.

פרופ' אריה נאור היה מזכיר הממשלה הראשון בממשלת בגין (1982-1977), וכיום הוא ראש החוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה בירושלים.

לקריאת המאמר שפורסם ב"מקור ראשון"
לקריאת כתבה שפורסמה בנושא ב"מעריב"
לקריאת כתבה שפורסמה בנושא ב"ישראל היום"